המכון הבין-לאומי לחקר השואה

הכפר גרבטקה היה בבעלות האציל דוביסלב קוחנובסקי (Dobieslaw Kochanowski). בשנת 1921 נמנו בו 111 יהודים שהשתייכו לקהילת גנייבושוב (Gniewoszów) ושם קברו את מתיהם.
גרבטקה נכבש ב-8 בספטמבר 1939. יהודי הכפר נותרו במקומם, אך נשלחו לעבודת כפייה. ב-1940 הוקם בכפר יודנרט בראשותו של ינקל פרלשטיין (Yankel Perlstein), וכן הוקם שירות סדר יהודי בפיקודו של איציק צימרמן (Zimmerman). באותם ימים הוטל על יהודי גרבטקה תשלום כופר, ובסוף 1940 הם נצטוו לשאת טלאי.
עד הקמת הגטו נמשכה שגרת חייהם של יהודי המקום, והם הוסיפו לעסוק במסחר ובהשגת מזון. יחס הגרמנים והאוכלוסייה הפולנית אליהם היה הוגן למדי. פליטים יהודים מפיאסצ'נו (Piaseczno), מגורה קלווריה (Gora Kalwaria) ומגרויץ (Grojec) הגיעו למקום ונקלטו היטב בקהילה. בקיץ 1941 החלה להתפשט בגרבטקה מגפת הטיפוס, ואף שמספר המתים היה קטן מאוד, בתעמולה נגד היהודים שהפיצו גורמים בציבור הפולני נטען שהיהודים הם מפיצי המחלה. לפיכך הורה הממונה הגרמני לפליטים היהודים שבאו לגרבטקה מיזמתם לעזוב את המקום.
הגירוש לגטו היה פתאומי, מהיר ואלים. הגטו נסגר ב-30 בדצמבר 1941. לגטו הובאו יהודים מכפרי הסביבה ובסך הכל היו בו כ-100 משפחות. בתחום הגטו עברה דרך לשימושם של יהודים ופולנים כאחד, והתנהל בה מסחר בין הצדדים. על הגטו הופקדה שמירה של שירות הסדר היהודי. ביוני 1942 רצחו הגרמנים מאות פולנים ועשרות יהודים בתואנה שעשו יד אחת לגנוב מרכבת מטען שנועד לצבא הגרמני. עוד גברים יהודים אחרים נשלחו ליעד לא ידוע. באותם ימים גבר הלחץ על תושבי הגטו, בעיקר על הנשים שנותרו. הם נדרשו למסור לז'נדרמריה הגרמנית מזון וחפצים אישיים.
הגטו בגרבטקה חוסל בסוף יולי 1942; יושביו הועברו לפיונקי (Pionki), ומשם שולחו קצתם לעבודה במחנה פיונקי והיתר גורשו לטרבלינקה.