המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Ukraine ,Zmerinka, קבוצת יהודים בגטו ב-1942.
ארכיון יד ושם, 4230/4
Ukraine ,Zmerinka, בנין משרדי היודנרט.
ארכיון יד ושם, 4230/6
Transnistria ,Zmerinka, ילדי בית הספר בגטו ומורם לעברית.
ארכיון יד ושם, 5333

ערב פלישת הגרמנים לברית-המועצות נמנו בז'מרינקה 4,630 יהודים – פחות מחמישית מתושביה. בתקופת השלטון הסובייטי עסקו רוב יהודי ז'מרינקה במלאכה, ובשנות העשרים גם במסחר. אחדים מהם עבדו גם בחקלאות ובפקידות. בז'מרינקה פעל בית ספר ביידיש.
בשל המצב הכלכלי הקשה ותהליכי העיור והתיעוש עזבו את העיר רבים מצעיריה.
בזכות סמיכותה של ז'מרינקה למסילות הרכבת, עם תחילת הפלישה הגרמנית הצליחו רוב תושביה, ובכללם רוב היהודים, להימלט לתוך ברית-המועצות. ז'מרינקה נכבשה בידי הגרמנים ב-17 ביולי 1941, וכבר בימים הראשונים התחילו מעשי שוד ורצח של יהודים. לפי נתוני המינהל הצבאי הגרמני חיו בז'מרינקה בסוף אוגוסט 1941 כ-600 יהודים. במחצית השנייה של אוגוסט החלו הגרמנים לרכז את יהודי ז'מרינקה ברובע הסמוך לשוק; תושביו הלא-יהודים עזבו אותו, והרובע הפך בהדרגה למעין גטו.
ב-1 בספטמבר 1941 סופחה ז'מרינקה לטרנסניסטריה שבשלטון רומניה. לגטו שבעיר זרמו מאות פליטים יהודים מאזור הכיבוש הגרמני, ובראשית אוקטובר 1941 כבר הגיע מספר תושביו לכ-1,200. באוקטובר 1941 הובאו לגטו ז'מרינקה כ-500 מגורשים יהודים מבוקובינה (Bucovina) ומבסרביה (Bessarabia) ובמקביל המשיכו לזרום אליה יהודים מרחבי אוקראינה.
בראשית נובמבר 1941 הוקף הגטו בתיל דוקרני ונאסר על היהודים לצאת ממנו. לעוברים על האיסור היה צפוי עונש מוות. הצפיפות בגטו הייתה גדולה ושרר בו רעב. התושבים השיגו לעתים מזון תמורת חפצים ולעתים קיבלו ירקות מהאוקראינים. בראש ועד הקהילה בגטו, שהוקם כבר בחודשים הראשונים של הכיבוש, הועמד בתחילה יוסף יוקליס (Yukelis), ובראש שירות הסדר היהודי הועמד אוצ'קובסקי (Ochakovskii). עם הגיעם של המגורשים מרומניה הוקמה בוועד הקהילה מחלקה רומנית, ובראשה הועמד עורך הדין אדולף הרשמן מצ'רנוביץ (Czernowitz), שהיה דובר רומנית וגרמנית. אחר כך מונה הרשמן לראש הגטו, ואילו יוקליס נשאר אחד מחברי הוועד היהודי. הרשמן, שקיבל את התואר הרשמי "נשיא הגטו", ניהל אותו ביד רמה, תבע משמעת והטיל עונשים על אי-מילוי הוראותיו. הוא העמיד בראש שירות הסדר היהודי בגטו את מטביי בליקובצקי (Matvei Belikovetskii), יהודי מקומי. בהסכמת פרטור יונסקו (Pretor Ionesco), ראש השלטון הרומני בז'מרינקה, הוחלט שהשמירה על הגטו תופקד בידי שירות הסדר היהודי, ונמנעה כניסתם לתחומו של אוקראינים – שהתכוונו לפרוע ביהודים – ושל שוטרים גרמנים.
הוועד היהודי בז'מרינקה ארגן רשימות של קבוצות עבודה כדי לספק לשלטונות הרומניים והגרמניים עובדי כפייה. המגויסים עבדו בעבודות ניקיון ובניין בתנאים קשים, ורבים מהם חלו או קפאו למוות. הרשמן מצדו עשה מאמץ להבטיח את שובם בשלום של העובדים לגטו. נוסף על כך הקים הוועד בגטו, בכספי מסים שגבה מהיהודים, בתי מלאכה לעיבוד עורות ולכריכה. תוצרתם של בתי המלאכה נמכרה מחוץ לגטו, חלק מהרווח הועבר לרומנים והיתרה חולקה בין מנהלי בתי המלאכה, הוועד והפועלים היהודים. גם ילדים מתושבי הגטו נצטוו לעתים לעבוד, בעיקר באסיף תוצרת חקלאית.
הוועד היהודי הקים בגטו ז'מרינקה גם מחלקות לתברואה ולתחבורה והפעיל בית תמחוי, בית מרחץ ובית חולים, שהצליח למנוע התפשטות מגפות בגטו. ב-1942 ו-1943 פעל בגטו גם בית ספר שלמדו בו כ-250 ילדים מקצועות יהודיים וכלליים בשפה הרוסית (פרט להיסטוריה ולגאוגרפיה, שנחשבו בעיני הרומנים "מקצועות פוליטיים") וכן גרמנית ורומנית. הוריהם של רוב התלמידים שילמו תמורת לימודיהם בבית הספר, אך העניים והיתומים למדו על חשבון הוועד. בגטו פעלו גם גן ילדים וחדר וכן מועדון שפעם בשבוע הועלו בו הצגות תאטרון ביידיש. בגטו פעל גם בית כנסת והתקיימו בו יום-יום תפילות בציבור, ואף נפתחו בגטו שלוש חנויות ובית קפה.
ועד הגטו התמודד כל הזמן עם קליטת יהודים שנמלטו מגטאות באזור הכיבוש הגרמני. כשבאו פעם לגטו שוטרים גרמנים ודרשו להסגיר לידיהם את הבורחים, ציווה הרשמן על השוטרים היהודים למנוע זאת בנשקם, ואמר לגרמנים שיסגירם רק בפקודתו של אנטונסקו (Antonescu). הגרמנים ויתרו. באוגוסט 1942 ניצלו הגרמנים את היעדרו של הרשמן, ובאו לגטו להחזיר פליטים שנמלטו מגטו בראילוב (Brailov). הרשמן שב מיד אל הגטו, ובמשא ומתן עם הגרמנים הצליח להביא להצלת הילדים שבקבוצת הבורחים. 286 יהודים הוחזרו לגטו בראילוב ונרצחו שם עם חיסולו ב-25 באוגוסט 1942. לאחר גירוש יהודי בראילוב הסכים הרשמן לקלוט בגטו רק פליטים עשירים ובעלי מקצוע מקרב היהודים האוקראינים שהגיעו מאזור הכיבוש הגרמני. הוא גם השתדל לשלוח לעיירות סמוכות כמה מהפליטים היהודים ממקומות אחרים שכבר שהו בגטו. במקביל הורה הרשמן, שחשש מחיסול הגטו בעתיד, לחפור מנהרות שיוליכו ליערות הסמוכים. במרס 1943 ביקרה בז'מרינקה משלחת של ועדת העזרה היהודית (האוטונומית) בבוקרשט. בגטו שהו אז 3,274 יהודים, כ-2,700 מהם מרחבי אוקראינה.
בגטו פעלה קבוצת מחתרת יהודית שהייתה קשורה עם פרטיזנים סובייטים. בראשה עמד מורה בית הספר ארקדי (אהרון) גפטר (Gefter). הקבוצה אספה נשק ומידע מודיעיני מתחנת הרכבת של העיר והעבירה אותם לפרטיזנים. בגטו ייצרו מסמכים מזויפים ואף השתמשו בהם לשחרור פרטיזנים מהכלא. המחתרת גם החזיקה בחשאי מקלט רדיו, הדפיסה את החדשות מרדיו מוסקווה והפיצה אותן בגטו. ביולי 1943 נעצרו חברי המחתרת בגטו ונרצחו בטירספול (Tiraspol).
בשלהי 1943 הדיח מפקד הז'נדרמריה הרומנית את הרשמן מתפקידו, בעקבות תלונות של תושבים מהגטו על עריצות שלטונו.
בפברואר-מרס 1944 הלכה החזית והתקרבה לאזור ז'מרינקה, ורבים מתושבי הגטו נמלטו לעיירות הסמוכות מפחד הגרמנים הנסוגים. ז'מרינקה עברה כמה פעמים מיד ליד, ויהודים סייעו ליחידות הצבא האדום בהעברת תחמושת וכן בכיבוש תחנת הרכבת שהגרמנים התבצרו בה.
ז'מרינקה שוחררה סופית ב-20 במרס 1944.