המכון הבין-לאומי לחקר השואה

ערב פלישת הגרמנים חיו בטלז כ-2,800 יהודים – כמחצית אוכלוסייתה. הישיבה הגדולה שפעלה בטלז מסוף המאה התשע-עשרה העמידה רבנים ומנהיגים יהודים בארצות רבות. יהודי טלז התפרנסו בעיקר ממסחר, ממלאכה ומתעשייה קלה וכן מהשכרת חדרים למאות בחורי הישיבה שבאו ללמוד במקום. עם מוסדות החינוך היהודיים בטלז נמנו גם גימנסיה וסמינר לבנות. אגודת ישראל הייתה המפלגה היהודית העיקרית בטלז, אך פעלו בה גם מפלגות ותנועות נוער ציוניות. על-פי חוק האוטונומיה ליהודים שחוקקה ממשלת ליטא העצמאית, שנים אחדות היה לקהילה ועד נבחר של 11 חברים.
עם סיפוח ליטא לברית-המועצות ב-1940 הולאמו בתי החרושת בעיר, המפלגות ותנועות הנוער פוזרו, והמוסדות העבריים נסגרו. ביוני 1941 הוגלו כמה סוחרים ופעילים ציונים לסיביר.
הצבא הגרמני נכנס לטלז ב-26 ביוני 1941, וכבר למחרת גורשו היהודים מבתיהם, רכושם נשדד, והם נכלאו ברפתות ובאסמים באחוזת רייניאי (Rainiai). מפקד המחנה הליטאי מינה נציגות של יהודים, וזו ניסתה להקל את התנאים הקשים ששררו במקום.
ב-14 ביולי 1941 באו למחנה גרמנים וליטאים והחלו להתעלל ביהודים לעיני קהל של תושבי טלז שצפה במחזה. באותו היום ולמחרתו נרצחו כל הגברים היהודים שהוחזקו שם, ובהם גם יהודים מאלסיאד (Alsedziai) ומעיירות וכפרים סמוכים.
ב-22 ביולי 1941 הובלו הנשים והילדים מהמחנה באחוזת רייניאי למחנה גירול (Geruliai) ושוכנו שם בצפיפות גדולה עם נשים וילדים מיישובים סמוכים – כ-2,000 נפשות בסך הכל – עד שגורשו משם בשבת, 30 באוגוסט 1941. 500 נערות ונשים צעירות הוצעדו לטלז, והיתר נרצחו בידי ליטאים.
בטלז נכלאו הנשים בגטו שהוקם ליד האגם. הגטו הוקף בגדר עץ גבוהה ותיל דוקרני, ועל השער שמרו ליטאים. התנאים בגטו היו קשים ביותר. מקצת הנשים נלקחו לעבודה בחקלאות אצל איכרים ליטאים שניצלו אותן בכל דרך אפשרית, ואחרות שימשו משרתות בבתיהם של ליטאים.
בגטו השתוללה מגפת הטיפוס. כמה רופאות שחיו בגטו – ד"ר בלט, ד"ר שפירא וד"ר שרולוביץ (Srolovitz) – הקימו בו מרפאה מאולתרת וניסו לעזור לחולות וליולדות, אבל למרות זאת מתו בתוך זמן קצר כל התינוקות שנולדו בגטו.
בראש השנה וביום הכיפורים תש"ב (ספטמבר 1941) נאספו הנשים בגטו לתפילה בבית המדרש שהיה בתחומו, וכמה מהן אף עברו לפני התיבה. לעומתן היו נשים שהמצוקה הקשה הניעה אותן לפנות אל הכומר המקומי בבקשה להתנצר.
ב-22 בדצמבר 1941 החלו להחזיר לגטו את הנשים שעבדו בכפרים. סימן זה לחיסול צפוי של הגטו הניע נשים רבות לברוח ממנו דרך האגם או מתחת לגדר. עשרות מהנשים שנמלטו הגיעו לגטו שוול (Siauliai).
ב-25-24 בדצמבר 1941 הובלו כל הנשים שנותרו בגטו לאזור אחוזת רייניאי ונרצחו שם.
64 מהנמלטות הצליחו להינצל וזכו לראות את יום השחרור.