המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Lithuania, Siauliai, מעצר יהודים בגטו. ארכיון יד ושם, 2724/6

Lithuania ,Siauliai, תלמידים בבית מדרשו של ר' שאולקע בגטו.
ארכיון יד ושם, 1044/150

ערב הכיבוש הגרמני התגוררו בשוול כ-6,600 יהודים, כ-20 אחוזים מכלל תושביה. רובם התפרנסו ממסחר, תעשייה ומלאכה, והיו בהם גם מאות פועלים ופקידים יהודים וגם בעלי מקצועות חופשיים. תפקיד חשוב בחיי הכלכלה מילאו בנק עממי יהודי וכן "אגודה לאשראי הדדי". מפעלים למוצרי עור של משפחת פרנקל סיפקו פרנסה למאות יהודים. בעיר פעל שנים אחדות ועד קהילה.
בשוול פעלו סניפים של מפלגות ותנועות נוער ציוניות, קיבוצי הכשרה, מפלגת אגודת ישראל והבונד. כמה יהודים השתייכו למפלגה הקומוניסטית. עם מוסדות החינוך היהודי נמנו בית ספר עברי דתי, חדר, בתי ספר של רשת "תרבות", גימנסיה עברית ובית ספר שלימדו בו ביידיש. בעיר נפתחו מוסדות צדקה וסעד רבים כגון "לינת צדק", "גמילות חסד", "ביקור חולים" וכן חברת אז"ע (OSE) שדאגה לבריאותם של ילדי בתי הספר היהודים.
בעקבות הסכם מולוטוב-ריבנטרופ וחלוקת פולין בין גרמניה לברית-המועצות בחורף 1939 הגיעו לשוול פליטים רבים. עם סיפוח ליטא לברית-המועצות ב-1940 נפסקה הפעילות הפוליטית בקרב היהודים והולאמו עסקים פרטיים.
הגרמנים כבשו את שוול ב-26 ביוני 1941. מאות יהודים הצליחו לברוח מהעיר לפנים ברית-המועצות בימים הראשונים של המלחמה, ובו בזמן הוסיפו פליטים רבים להגיע אליה. מיד עם הכיבוש החלו מעשי רצח של יהודי המקום. לאומנים ליטאים הוציאו יהודים מבתיהם וכלאו אותם בבית הסוהר וב-28 ביוני 1941 בלילה הם נרצחו ונקברו ביער קוז'י (Kuziai). ביולי 1941 אולצו כל יהודי שוול לשאת טלאי צהוב ונאסר עליהם ללכת על המדרכות. באותה תקופה גובשה ביזמת הליטאים תוכנית לגרש את יהודי שוול, אך לאחר מאבק ממושך של נציגות היהודים, שהייתה לימים הנציגות רשמית של יהודי גטו שוול (יודנרט), בוטלה הגזרה, אם כי קודם לכן שולחו יהודים זקנים לז'גר (Zagare) הסמוכה ונרצחו שם. לפני שבוטלה תכנית הגירוש הוחלט להשאיר בשוול כ-400 מומחים יהודים שעבדו במפעלי העור של פרנקל, אותם ואת משפחותיהם אִתם. הם שוכנו בשכונת העוני קווקז (Kaukazas), ולאחר ביטול תכנית הגירוש הוחלט לשכן בה גם את יתר יהודי שוול והיא הפכה לגטו. עם פרסום הצו בדבר המעבר לגטו עד 15 באוגוסט 1941 התברר לשלטונות ששכונת קווקז על 200 הבתים הרעועים שבה צרה מלהכיל את כל יהודי העיר, ולכן הוחלט להקצות לגטו גם את שכונת טרקו (Traku), שכונה של 110 בתים במרחק כחצי קילומטר משכונת קווקז. גם עם תוספת השטח עדיין שררה בגטו צפיפות קשה. כ-1,000 מהיהודים שעדיין לא נכנסו לגטו רוכזו בקלויז לאנדקרעמער (Landkremer) וב"מושב זקנים" וכעבור זמן מה נרצחו ונקברו בבורות בבוביאי (Bubiai), ואחרים נספו בז'גר.
ב-1 בספטמבר 1941 נסגרו באופן רשמי שני חלקיו של גטו שוול וגודרו, ובשערים הוצבו שומרים ליטאים. הכניסה והיציאה התאפשרה רק לבעלי רישיונות מיוחדים. את החיים הפנימיים של חיי התושבים בתוך הגטו ארגנה "הנציגות" היהודית, שלא נבחרה, אלא הורכבה מחברים שראו את עצמם מתאימים לתפקיד והתנדבו לשרת בה. הרכב הנציגות קיבל את אישור הממונה על הגטו מטעם העירייה. יושב ראש הנציגות היה מנדל לייבוביץ, המזכיר - אהרן כץ ואחריו אליעזר ירושלמי. הנציגות כללה מחלקות רבות לטיפול בהספקה, בדיור, בעזרה סוציאלית ועוד, וכן בית חולים. כמו כן היו בגטו בית דין ושירות סדר יהודי.
אחת הבעיות הקשות בגטו הייתה הצפיפות: כ-5,500 יהודים, תושבי העיר ופליטים, הצטופפו בשטח של כ-8,000 מטרים רבועים, ושטח זה עוד צומצם כמה פעמים במהלך הזמן.
ביום השישי שישה ימים לאחר סגירת הגטו נלקחו ממנו 47 ילדי בית היתומים ונרצחו עם מורם אברהם כץ ועם מנהלת המשק ז'ניה קרפל. כעבור ארבעה ימים, ב-10 בספטמבר 1941, נרצחו 130 זקנים וחולים. ב-12 בספטמבר הוצאו מהגטו כ-30 אנשי אינטליגנציהיהודים משכילים ונרצחו גם הם. שבועיים לאחר סגירת הגטו נעשתה בו סלקציה על-פי "כושר עבודה". 90 איש נמצאו בלתי כשירים לעבודה ונשלחו אל מותם בז'גר. הנציגות הצליחה להשיג 500 טפסים ריקים של תעודות עבודה וחילקה אותם בין היהודים. מאות יהודים הועסקו במפעל פרנקל שמחוץ לגטו ובשדה התעופה שליד שוול. אחרים עבדו בבתי המלאכה שהקימה הנציגות. עוד 750 יהודים עבדו בכפרים הסמוכים באישור השלטונות עד שנרצחו בדצמבר 1941. בסתיו-חורף 1941 הגיעו לגטו פליטים רבים מהעיירות הסמוכות.
בגטו נערכה פעילות תרבות ואורגנו בו חוגים, ופעלו בו במחתרת תנועות הנוער "החלוץ" ובית"ר, הקומוניסטים ועוד. תנועות הנוער ציינו חגים וימי זיכרון והוציאו לאור פרסומים מחתרתיים בעברית כגון "ממעמקים". באוגוסט 1942 הוקם בגטו ארגון "מסדה" –ארגון א-פוליטי של כ-120 בני נוער מחוגים ציוניים. במסגרת פעילותו של הארגון נאסף נשק ונערכו אימונים צבאים. בפברואר 1943 נידונו בין חברי הארגון ובין הנציגות תכניות בריחה אל הפרטיזנים או התגוננות בגטו לפני נסיגת הגרמנים, אך הן לא יצאו לפועל.
בפברואר 1942, בזכות פעילותה של הנציגות, הוקם ב"גטו קווקז" בית חולים ובו 40 מיטות; את בית החולים ניהל ד"ר וולף פסחוביץ'. כמו כן פעלו בשני חלקי הגטו מרפאות. ב-15 באוגוסט 1942 נכנסה לתוקף גזרה שפורסמה בפברואר 1942 בדבר איסור לידות בגטו. נשים הרות נאלצו להפיל את עובריהן, והרופאים נאלצו לבצע בגטו מאות הפסקות הריון כפויות ואף להמית בזריקות תינוקות בני יומם.
כל תקופת הגטו שולחו ממנו קבוצות של יהודים למחנות עבודה. קבוצה ראשונה של כמה מאות יהודים יצאה מהגטו במאי 1942 למחנות רדווילישוק (Radviliskis), בצ'יוניי (Baciunai) ורקיווה (Rakyva). ב-1943 הועברה קבוצת יהודים למחנה בלינקאיץ' (Linkaiciai).
בקיץ 1943 החמיר מצבם של יהודים גטו שוול. השמירה על השערים הוגברה והוחמרה, יהודים שנתפסו מבריחים מזון נאסרו, ולפחות יהודי אחד מהם הוצא להורג בתלייה פומבית. בספטמבר 1943 עבר גטו שוול לשליטת הס"ס, לשומרים הליטאים הצטרפו שומרי הס"ס, והגטו קיבל את השם הרשמי "מחנה ריכוז שוול". רוב כוחה של נציגות היהודים נשלל ממנה. בספטמבר-אוקטובר 1943 הועברו רוב יהודי גטו שוול לשישה מחנות עבודה שהוקמו באותה העת, ובסוף התהליך התרוקן "גטו קווקז" מתושביו וחדל להתקיים בעצם. ב-5 בנובמבר 1943 החלה האקציה המכונה "אקציית הילדים"; אנשי ס"ס ואוקראינים הקיפו את הגטו וחטפו 574 ילדים, 190 זקנים, 26 נכים וארבע נשים ושילחו אותם אל מותם. בזמן האקציה הובטח ליהודים שילדיהם מועברים לבתי ילדים בגרמניה, אך רבים לא האמינו להבטחה, ולכן התלוו לילדים שני חברי הנציגות כדי לבדוק מה יעלה בגורלם. אקציה דומה בוצעה גם במחנות העבודה, ועשרות ילדים, נשים וזקנים שולחו בה אל מותם.
עם התקרבות החזית באביב 1944 נעשו הכנות לקראת פינוי הגטו. בתחילת יולי 1944 הוחזרו לגטו כל היהודים ממחנות העבודה והופסקה עבודת היהודים מחוץ לגטו.
ב-15 ביולי 1944 החל חיסול גטו שוול, ורכבת ראשונה שיצאה משם הוליכה יהודים לגרמניה. הרכבות שיצאו ב-17 ביולי וב-19 ביולי הביאו יהודים מהגטו למחנה מעבר בשטוטהוף (Stutthof), וקבוצה אחת הועברה למחנה ריכוז בריגה. רק עשרות אחדות מתושבי הגטו הצליחו לצאת משם וממחנות העבודה.
מכ-3,000 יהודים שהועברו מגטו שוול למחנות שרדו עד השחרור 500 בלבד. הגטו הריק נשרף בהפצצות שקדמו לשחרור שוול.