בין שתי מלחמות העולם התגוררו בינבה כ-2,700 יהודים – כ-65 אחוזים מתושביה. היהודים עסקו במסחר, במלאכה ובתעשייה זעירה, ובעיקר בחרושת הרהיטים שהייתה מפורסמת ברחבי ליטא ומחוצה לה והיה לה משקל רב בחיי הכלכלה של העיירה. המשבר הכלכלי שנקלעה אליו ליטא העצמאית בשנות השלושים השפיע לרעה גם על מצבם הכלכלי של היהודים. בינבה היה ייצוג לכל המפלגות הציוניות והוקם מרכז הכשרה חלוצי. שתי אגודות תמכו בשורה של מוסדות סעד בעיירה. כמו כן פעלו בה בית חולים יהודי ומרפאה.
בסוף 1939, אחרי כיבוש פולין בידי הגרמנים, השתקעה בינבה ישיבה שלמה מן העיירה קלצק (Kleck). בשנת 1940, עם סיפוח ליטא לברית-המועצות והפיכתה לרפובליקה סובייטית, הולאמו מפעלי התעשייה במקום (שרובם היו בבעלות יהודים) וכן רוב החנויות. כל המפלגות ותנועות הנוער פוזרו, ומוסדות החינוך היהודי נסגרו. באמצע יוני 1941 הוגלו כמה עשרות מיהודי המקום לסיביר.
ב-23 ביוני 1941, למחרת תחילתה של פלישת הגרמנים לברית-המועצות, הפכה ינבה לאחד ממוקדי הקרבות הקשים, הופצצה, ונשרפה כמעט כליל. 70 יהודים שהסתתרו באחד המרתפים נהרגו בהפצצות. במקביל החלו היהודים במנוסה לעומק ברית-המועצות, אך בשל הדרכים החסומות והפצצות הגרמנים מן האוויר הצליחו בכך רק מעטים.
ב-26 ביוני 1941 נכנסו הגרמנים לינבה. משטרת העזר הליטאית המקומית, שהתארגנה עוד קודם לכן, החלה במעשי ביזה וטרור ובחטיפת הגברים היהודים לעבודות כפייה. במהלך יולי 1941 פקדו הגרמנים על היהודים לשאת טלאי צהוב והטילו עליהם תשלום כופר בסך 150,000 רובל.
בתחילת אוגוסט 1941 (על-פי גרסה אחרת – ב-14 באוגוסט) לקחו לאומנים ליטאים חמושים כ-500 גברים יהודים לחורשת גירלה (Girele), ושם ירו בהם בבורות שהוכנו מראש. היהודים שנשארו בעיירה, בעיקר נשים, ילדים וקשישים, רוכזו בקסרקטינים, ואלה הפכו למעין גטו. ב-23 באוגוסט הובלו גם הם לאותה חורשה ונרצחו.
בכפר סמוך לעיירה נותרו כ-150 יהודים מינבה והועסקו שם בעבודות חקלאות. בספטמבר 1941 הם הוחזרו לעיירה, ועם משפחות יהודיות נוספות שנמצאו במקומות מסתור רוכזו בחצר הקסרקטינים שבעיירה תחת שמירה הדוקה של ליטאים חמושים.
ב-22 באוקטובר 1941 גורשו לגטו קובנה 208 יהודים שהיו כלואים בקסרקטין בינבה. רובם הגדול נרצחו באקציה הגדולה בגטו קובנה, ב-28 באוקטובר 1941.
