המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Lithuania, Kaunas, חלוקת בולי עצים להסקה בגטו, יוני 1943.
ארכיון יד ושם, 7003/11
Lithuania, Kaunas, יהודים עם מטלטליהם ברחוב בגטו, לפני גירושם.
ארכיון יד ושם, 7003/78

Lithuania, Kaunas, אנשים ברחוב "דברו" בגטו, נובמבר 1943.

לפני המלחמה. אחרי מלחמת העולם הראשונה והקמת ליטא העצמאית ישבו בקובנה כ-25,000 יהודים. הם היו כשליש אוכלוסייתה והיו מעורים היטב בחיי העיר. מרביתם עסקו במסחר, במלאכה ובתעשייה זעירה והיו בהם גם בעלי מקצועות חופשיים. בקובנה, זירה של מאבק בין הזרם האורתודוקסי השמרני ביהדות ובין הזרמים החדשים בה, קיימו היהודים מכל הזרמים פעילות פוליטית חינוכית וחברתית ענפה, והיו בה מוסדות תרבות וסעד, בתי כנסת ובתי מדרש. בין שתי המלחמות העולם הוקמו בעיר בתי ספר יהודיים, ובהם בית ספר עברי של רשת "תרבות", בתי ספר תיכוניים ובית ספר מקצועי של רשת אורט, שמרכזה היה בקובנה. התקיימו בעיר שיעורי ערב והרצאות בעברית, פעלו בה כמה תאטראות וספריות יהודיים, והתפרסמו בה עיתונים יומיים ועשרות כתבי עת, בעיקר ביידיש.
מרבית בתי הכנסת שניזוקו במלחמת העולם הראשונה שופצו בתקופה זו, וישיבותיה המפורסמות של העיר משכו אליהן תלמידים מכל רחבי ליטא ואף מחוץ לה. עם מפעלי העזרה והסעד שבחסות הקהילה היהודית נמנו בית חולים, שירות עזרה ראשונה, בית תמחוי ובית יתומים. קובנה הייתה מרכז פעילות פוליטית של מפלגות יהודיות רבות, ובהן המפלגות הציוניות, הבונד ואגודת ישראל, ויהודים נמנו גם עם המפלגה הקומוניסטית שפעלה במחתרת.
הכיבוש הסובייטי. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939 נהרו לקובנה אלפי פליטים, רבים מהם מהעיר ממל (קלייפדה) (Memel [Klaipeda]) שסופחה לגרמניה במרס 1939. ב-1940, כשסופחה ליטא לברית-המועצות, היו בקובנה כ-37,000 יהודים – כרבע אוכלוסייתה. בימי השלטון הסובייטי הולאמו העסקים הפרטיים בקובנה, הפעילות הדתית והפוליטית פסקה כמעט כליל, ובתי הספר העבריים נסגרו.
הכיבוש הגרמני. ב-23 ביוני 1941, עם פלישת גרמניה לברית-המועצות, הוקמה בקובנה ממשלה זמנית שביקשה להקים מדינה ליטאית עצמאית שתהיה בעלת ברית של גרמניה הנאצית. הגרמנים כבשו את קובנה ב-24 ביוני 1941. ב-25 ביוני 1941 בשעות הלילה התנפלו לאומנים ליטאים על סלובודקה (ויליאמפולה) (Slobodka [Vilijampole]) שמעבר לנהר נריס (וילייה) (Neris [Vilija]) – פרוור של קובנה שיהודים ישבו בו זה דורות רבים ופעלה בו ישיבה ידועה. בפוגרום שעשו בסלובודקה נרצחו באותו הלילה כ-800 יהודים, אנשים ונשים וטף, ובהם גם רבני הקהילה. באותה העת רצחו ליטאים עוד עשרות יהודים במוסך במרכז קובנה, סמוך למיפקדת הארמיה ה-16 של הוורמכט, ואנשי הצבא הגרמנים צפו בנעשה בלי להתערב.
בין סוף יוני לתחילת יולי 1941 הוצרו צעדיהם של יהודי העיר בשורה של צווים. בהוראה שיצאה ב-10 ביולי 1941 מטעם המפקד הצבאי של קובנה וראש העיר הליטאי הצטוו יהודי העיר לשאת טלאי צהוב, חופש התנועה שלהם הוגבל, והם נדרשו למסור את מקלטי הרדיו ואת כלי הנשק שברשותם. יהודים שעבדו במוסדות ציבור פוטרו. באותם ימים הם גם סבלו מפעם לפעם מעשי התעללות של הגרמנים ועוזריהם הליטאים. זמן קצר לאחר כיבוש קובנה החלו ליטאים לחטוף יום-יום יהודים ולכלוא אותם בפורט השביעי – מצודה אחת מתשע המצודות שנבנו סביב קובנה בימי הצארים – ובתוך כמה ימים נכלאו שם כ-10,000 יהודים. בפורט השביעי הפרידו בין הנשים והילדים לגברים, התעללו בהם, מנעו מהם מים ומזון, ירו ברבים מהם – כל תנועה חשודה הייתה עילה לירי – והשומרים הליטאים אנסו כמה מהנשים.
ב-6 ביולי 1941 נרצחו בפורט השביעי אלפי גברים יהודים שהיו עצורים שם; הנשים והילדים הועברו ב-8 ביולי לפורט התשיעי, וכעבור כמה ימים שולחו לחופשי. על-פי דיווחו של קרל יגר (Karl Jaeger), מפקד איינזצקומנדו 3, בין 4 ל-6 ביולי 1941 נרצחו בפורט השביעי 2,930 גברים ו-47 נשים. יהודים אחרים שנחטפו הובאו למחנה פרוונישוק (Pravieniskes), שרוכזו בו שבויים סובייטים ויהודים. ב-7 באוגוסט 1941 תפסו הליטאים 1,200 גברים יהודים וכלאו אותם בבית הכלא של העיר. כ-300 מהם שוחררו, והיתר הועברו למחנה פרוונישוק ורובם נרצחו שם.
ועד מקומי זמני שהקימו מנהיגי הציבור היהודי ניסה להשתדל אצל השלטונות הגרמניים והליטאיים ולהביא להפסקת הפוגרומים והחטיפות ברחובות. כמה מחברי הוועד היו מעורבים לאחר מכן בבחירת הנציגים לאלטסטנרט (כך נקרא היודנרט בקובנה). ב-5 באוגוסט 1941 נבחר ליושב ראש האלטסטנרט הרופא ד"ר אלחנן אלקס (Elkes), ציוני, דמות מוכרת וידועה בקרב יהודי קובנה. לסגנו נבחר עורך הדין לייב גרפונקל. בתחילה סירב אלקס לקבל עליו את התפקיד, אך לבסוף נכנע ללחצם של מנהיגי הקהילה היהודית. עם הקמת האלטסטנרט הוקם גם שירות סדר יהודי בפיקודו של מיכאל קופלמן.
הקמת הגטו, מוסדותיו וניהול החיים בו. ב-8 ביולי 1941 פרסם ולטר שטלקר (Walter Stahlecker), מפקד איינזצגרופה A, את ההוראות הראשונות להקמת גטו בקובנה. לחברי הוועד היהודי נמסר שעל כל יהודי קובנה לעבור עד 15 באוגוסט לגטו שיוקם ברובע סלובודקה. שטלקר נימק את הקמת הגטו בסירובם של הליטאים לגור בשכנות עם היהודים בשל הזדהותם של אלה עם המשטר הסובייטי. שטלקר הבטיח כי היהודים יהיו מוגנים יותר בגטו והורה לוועד לתכנן את המעבר ולהוציאו אל הפועל. מנהיגי הקהילה ניסו לשכנע ליטאים בעלי השפעה לבטל את הצו, אך ללא הועיל. עד 1 באוגוסט 1941, שבועיים לפני המועד, כבר עברו לתחום הגטו יותר מ-90 אחוזים מיהודי קובנה. בהתערבותה של העירייה בזמן המעבר צומצם שטחו של הגטו. ב-15 באוגוסט 1941, כשנסגר הגטו, היה מספר התושבים בו 29,760. בגטו היו שני חלקים, "גטו גדול" וגטו קטן", וחיבר ביניהם גשר להולכי רגל. הדרך הראשית שעברה מתחת לגשר לא נכללה בתחומי הגטו.
ב-14 באוגוסט 1941, יום לפני שנסגר הגטו, הצטווה האלטסטנרט לגייס 500 גברים יהודים משכבת האינטליגנציה בתואנה שהם דרושים לעבודה בסידור ארכיונים. מאחר שהתייצבו 200 גברים בלבד, תפסו הגרמנים ועוזריהם הליטאים 534 גברים יהודים ורצחו את כולם בפורט הרביעי. החל ב-19 באוגוסט 1941 במשך שבועיים ימים עברו אנשי משטרה גרמנים וליטאים מבית לבית בגטו בחיפוש אחר כסף, חפצי ערך וציוד אישי ורפואי ושדדו את שללם באלימות. ממועד זה ואילך לא הורשו היהודים להחזיק באופן רשמי יותר מ-100 רובל, ואת שאר רכושם הם הצטוו למסור למיפקדה הגרמנית המקומית.
ב-16 בספטמבר 1941 העביר הקצין הממונה על הגטו, האופטשטורמפירר פריץ יורדן (Fritz Jordan), לאלטסטנרט 5,000 תעודות (Scheine) שהקצה הגביטסקומיסר (Gebietskommissar; נציב המחוז) של קובנה לבעלי מלאכה בגטו ולבני משפחותיהם. התעודות כונו לימים "יורדנשיינה" (תעודות יורדן). האלטסטנרט החל לחלק את התעודות ביום המחרת, ובתוך כך החל לקבל דרישות של מוסדות גרמניים לצייד את עובדיהם היהודים בתעודות אלו, שכונו גם "תעודות חיים". ראשי האלטסטנרט הבינו את חשיבותן של התעודות, וכשנפוצו בגטו הידיעות עליהן קמה מהומה גדולה; המונים צבאו על משרדי האלטסטנרט וביקשו לקבל תעודות. בסיכומו של דבר החליט האלטסטנרט שלא להגביל את חלוקת התעודות לבעלי מלאכה בלבד.
מאמצע ספטמבר 1941 שולחו יום-יום גברים ונשים לעבודת כפייה בפרוור אלקסוט (Aleksotas), שבו בנו הגרמנים שדה תעופה גדול. מסוף ספטמבר ואילך פורסמו צווים רבים. נאסר על היהודים לצאת מהגטו בלי אישור, נאסר עליהם להכניס לגטו מזון או עיתונים מן החוץ, ועל הגטו הוטל עוצר.
בסוף אוקטובר 1941, אחרי חיסול הגטו הקטן והאקציה הגדולה (ראו להלן), הופסקו הרציחות בלחצם של גורמי צבא ואנשי המינהל האזרחי הגרמני בגנרלקומיסריאט ליטא, ותושבי הגטו היו לחלק ממאגר כוח העבודה שנרתם לשירות המאמץ המלחמתי של גרמניה. בין סוף 1941 לסתיו 1943 לא היו אפוא אקציות בגטו והמצב בו נשאר יציב למדי, אם כי פורסמו צווים נוספים והגרמנים המשיכו לרצוח יהודים בתואנות מתואנות שונות.
ב-27 בפברואר 1942 הצטוו יהודי הגטו למסור את כל הספרים שברשותם. כמה יודעי עברית מיינו כ-100,000 ספרים; היקרים שבהם נשלחו לגרמניה, והיתר – למפעלים למִחזור נייר.
צו שפורסם ב-7 במאי 1942 אסר על הנשים היהודיות בגטו ללדת וקבע עונש מוות על הפרת האיסור; נשים הרות הצטוו להפסיק את הריונותיהן, ורופאי הגטו נאלצו לבצע מאות הפסקות הריון.
ב-18 בנובמבר 1942 נתלה בפומבי נחום מק (Mak), צעיר שהואשם שניסה לירות בשומר גרמני. אמו ואחותו נרצחו לאחר מכן בפורט התשיעי.
גופים ומחלקות של האלטסטנרט הופקדו על כל השירותים שנדרשו בגטו. לשכת עבודה שהקים האלטסטנרט הופקדה על הספקת עובדים לפי דרישות הגרמנים. ועדת המשק שלו הייתה אחראית על בתי המלאכה שהוקמו בגטו ודאגה גם להספקת מגוון של שירותים כגון תחבורה והפעלתם של בית מרחץ, בית מרקחת, מעבדה, בית קברות ועוד. ועדה מיוחדת של האלטסטנרט הייתה אחראית לחלוקת מנות המזון הזעומות שהקציבו השלטונות לתושבי הגטו, ועל ועדה אחרת הוטל לדאוג להסדרת מקומות מגורים בגטו הצפוף. מחלקות אחרות שפעלו באחריות היודנרט היו כיבוי אש, בריאות, סעד וסטטיסטיקה, והייתה גם מחלקה שהופקדה על בתי הספר ופעלה עד 26 באוגוסט 1942 – המועד שבו אסרו הגרמנים את פעילותם של בתי ספר בגטו.
בתי מלאכה גדולים שהוקמו בגטו בינואר 1942 עבדו בעיקר בשירות הצבא הגרמני, ובין היתר היו בהם מתפרות, סנדלרייה, מסגרייה ונגרייה. מדיניות השעבוד והיצרנות שהכתיבו הגרמנים חייבה את האלטסטנרט לדאוג גם לתעסוקתם של אמנים. בגטו הוקמה אפוא סדנה לעבודות גרפיקה, ומוזיקאים גויסו לשירות הסדר היהודי, נוסף על נגינתם בתזמורת הגטו שהופיעה בקונצרטים לפני תושבי הגטו.
יהודים נשלחו לעבודה גם מחוץ לקובנה. ב-6 בפברואר 1942 דרשו הגרמנים לגייס 500 יהודים לעבודת כפייה בריגה. מאחר שדרישתם לא נענתה, לכדו הגרמנים כ-380 מיהודי הגטו, ובהם 140 נשים, והעבירו אותם לריגה, וב-22-20 באוקטובר 1942 צורפו אליהם עוד כ-370 גברים. גורלם של יהודים אלו היה לימים כגורלם של יהודי ריגה. יהודים אחרים שולחו למחנות כדוגמת מחנות ינווה (Jonava), פלמון (Palemonas), קידן (Kedainiai) וקושדר (Kaisiadorys) – ובקיץ 1943 גם למחנה בובט (Babtai).
ערב הפיכתו של גטו קובנה למחנה ריכוז ופיזור תושביו במחנות עבודה (תהליך שכונה Kasernierung – העברה לקסרקטינים או קסירקוט) חיו בגטו כ-16,000 יהודים. לאחר שהועבר הגטו לשליטת הס"ס הופקד עליו שטורמפירר וילהלם גקה (Wilhelm Goecke). בסוף אוקטובר 1943 רוכזו כ-2,700 יהודים בשדה תעופה של קובנה ונעשתה בהם סלקציה. מי שנמצאו בלתי כשירים לעבודה גורשו לאושוויץ-בירקנאו (ראו להלן). בסוף נובמבר ובדצמבר 1943 הועברו בין 5,000 ל-6,000 מיהודי הגטו למחנות אלקסוט, שנץ (Sanciai) ואז'רליס (Ezerelis) שבעיבורי העיר ועוד למחנות אחרים באזור. בגטו קובנה נותרו כ-7,000 עד 8,000 יהודים. שטח הגטו צומצם, ופרוור סלובודקה לא נכלל עוד בתחומו.
בעקבות החטיפות החלו תושבי הגטו להכין לעצמם מלינות – מקומות מסתור, רובם בונקרים שנחפרו מתחת לבתים – ואגרו בהן מזון ומים לשהייה ממושכת. לעתים היו במקומות האלה גם בארות מים ומערכות תאורה.
אקציות. רצח היהודים החל בפוגרומים וברצח ההמוני ביולי-אוגוסט 1941 (ראו לעיל) ונמשך אחרי הקמת הגטו. ב-4 באוקטובר 1941 חיסלו הגרמנים את הגטו הקטן, ומרבית תושביו, כ-1,600 בני אדם, נרצחו בפורט התשיעי. את בית החולים למחלות מידבקות שבגטו הקטן העלו הגרמנים באש על יושביו, וכולם – 60 בני אדם ובהם רופאים ואחות – נספו בדלקה.
ב-27 באוקטובר 1941 הצטוו כל תושבי הגטו להתייצב למחרת היום בכיכר דמוקרטו (Demokratu) שבגטו. בעקבות סלקציה שעשה בהם קצין הגסטפו הלמוט ראוקה (Helmut Rauke) נלקחו כ-9,200 יהודים לפורט התשיעי ונורו שם למוות. שאר תושבי הגטו הורשו לחזור לבתיהם. האקציה הזאת כונתה בפי תושבי הגטו "האקציה הגדולה". אחריה נשארו בגטו כ-17,400 יהודים, בעיקר בתור עובדי כפייה התורמים למאמץ המלחמתי.
בסוף אוקטובר 1943, אחרי שלא עלה בידי האלטסטנרט לאסוף 3,500 איש שנדרש לגייס לעבודה באסטוניה, נכנסו לגטו גרמנים ואוקראינים וחטפו כ-2,700 יהודים. הם ובני משפחותיהם, לרבות זקנים וילדים, רוכזו כולם בשדה התעופה בקובנה ועברו סלקציה. מי שנמצאו בלתי כשירים לעבודה גורשו לאושוויץ-בירקנאו, האחרים גורשו למחנות באסטוניה.
אף שהימלר הורה עוד ביוני 1943 לחסל את כל היהודים שאינם כשירים לעבודה, ובייחוד את הילדים שבהם, גם אחרי האקציות שבהן נרצחו מי שנחשבו לא כשירים לעבודה עוד נשארו ילדים בגטו קובנה ובמחנות העבודה. ב-27 במרס 1944 עצרו אנשי הסיפ"ו את כל השוטרים היהודים ולקחו אותם לחקירה בפורט התשיעי, כדי שיגלו את כל מקומות המסתור בגטו. משה לוין, מפקד שירות הסדר היהודי, וקציני משטרה אחרים עונו בחקירתם, אך לא הסגירו את מקומות המחבוא. בעקבות החקירה נורו למוות כ-40 שוטרים יהודים; השוטרים המעטים ששיתפו פעולה הוחזרו לגטו. "אקציית הילדים" החלה עוד באותו היום. לגטו נכנסו אוטובוסים, והתושבים נקראו במערכת כריזה למסור את ילדיהם. אחרי מצוד אכזרי הוצאו מהגטו כ-1,000 ילדים וזקנים אחדים. האקציה נמשכה גם למחרת, 28 במרס, ועוד 300 יהודים, רובם ילדים, נתפסו במלינות והוצאו מהגטו. תושבי הגטו הצליחו להסתיר כ-200 ילדים. באקציות דומות שבוצעו באותו היום במחנות שבקרבת קובנה נרצחו עוד כ-300 ילדים.
אחרי אקציית הילדים והזקנים במרס 1944 חדל שירות הסדר היהודי להתקיים והחליף אותו "שירות הסדרנים היהודים". האלטסטנרט פוזר אף הוא, והגרמנים מינו את ד"ר אלחנן אלקס ל"זקן היהודים" של "מחנה הריכוז קובנה" (Konzentrationslager Kauen).
חיסול הגטו. ב-8 ביולי 1944, לנוכח התקרבות החזית לליטא, החלו הגרמנים לפנות לגרמניה יהודים מהגטו וממחנות העבודה, שבאותה העת היו בהם 8,000-7,000 איש בסך הכל. קצתם הובלו בדוברות על הנהר נימן (Nemunas), וקצתם הוסעו ברכבות משא. בזמן הגירוש התחבאו אלפי יהודים בבונקרים תת-קרקעיים בגטו, וגקה הורה לפוצץ ולשרוף את כל הבתים בגטו. בין 8 ל-12 ביולי 1944 נהרגו בפיצוץ הבתים כ-1,500 יהודים. כמה מהבונקרים עמדו בפיצוצים, וכ-90 מיושביהם ניצלו. היהודים שפונו לגרמניה שולחו למחנות שטוטהוף (Stutthof) ולדכאו (Dachau), ורובם נספו.
מחתרת והתנגדות. זמן קצר אחרי הקמת הגטו הוקם ארגון לתיאום פעילויות המחתרת הציונית. הארגון כונה "מרכז ציוני ויליאמפולה-קובנה", ובקיצור – מצו"ק. כמה מחבריו מונו לאלטסטנרט ולמוסדות אחרים בתיאום מלא עם יושב ראש האלטסטנרט וסגנו. חברי המחתרת הצליחו ליצור קשר עם הגטאות בשוול (Siauliai) ובווילנה, וזמן קצר לאחר הקמתו של גטו קובנה כבר היו בו כמה קבוצות מחתרת פעילות ובהן "ארגון ברית ציון", שחבריו התמסרו בעיקר לפעילות חינוך ותרבות ופרסמו ביטאון שנקרא "הניצוץ"; "הארגון האנטי-פשיסטי הלוחם" מייסודם של שרידי הקומוניסטים בקובנה, שאחד מראשוני חבריו היה הסופר חיים ילין; "הגוש של ארץ-ישראל העובדת"; וקבוצה של תנועת בית"ר, שחבריה היו פעילים במחתרת והתאמנו בנשק. לימים הוקמה מסגרת מחתרתית משותפת שנקראה "ארגון יהודי כללי לוחם" – איכ"ל. איכ"ל תיאם את פעילותו עם מוסדות הגטו וביקש להבטיח שחברי המחתרת לא ייכללו ברשימות המגורשים למחנות העבודה.
בספטמבר 1943, לפני חטיפת היהודים בגטו קובנה מסוף אוקטובר 1943, יצרה המחתרת קשר ישיר עם תנועת הפרטיזנים בליטא, בסיועה של צנחנית יהודייה, גסיה גלזר (Gesya Glazer) שמה, שביקרה בגטו בחשאי. באמצעות הקשר אִתה ניסו ארגוני המחתרת להקים בסיס פרטיזנים ביער אוגוסטוב (Augustow), כ-160 קילומטרים מקובנה. כ-100 יהודים יצאו בדרכם ליער; כמחציתם נתפסו ונרצחו, והיתר חזרו ברובם לגטו. שני יהודים, נחמיה אנדלין (Andelin) ושמואל מורדקובסקי, הצליחו להגיע ליערות אוגוסטוב, אך גם הם חזרו בסופו של דבר לגטו קובנה.
כ-65 יהודים, ובהם חברי מחתרת, יהודים מתושבי הגטו ושבויים סובייטים שנמצאו ב-1943 בפורט התשיעי, נדרשו לשרוף את הגופות שנותרו שם ולמחוק את העדויות למעשי הזוועה של הגרמנים. ב-24 בדצמבר 1943 ברחו כל האסירים מן הפורט; 19 מהם חזרו לגטו קובנה והסתתרו שם בידיעתו של שירות הסדר היהודי, וכמה מהאחרים נתפסו בידי הגרמנים.
בראש קבוצת המחתרת בגטו קובנה עמד יהודי ששמו גנריקס זימן (יורגיס) (Genrikas Ziman [Jurgis]), מורה ופעיל קומוניסטי שהובא לגטו בשליחות מפלגתו. בעקבות הניסיון הכושל באוגוסטוב תכננו חברי המחתרת להגיע ליער רודניקי (Rudninkai), מקום מושבו של מטה הפרטיזנים של דרום ליטא. הקבוצה הראשונה שיצאה מן הגטו ב-23 בנובמבר 1943 צעדה ליער ברגל, מרחק 150 קילומטרים. את יתר הקבוצות הסיע נהג ליטאי שעבד בשירות הסיפ"ו והסכים להסיע את אנשיהן במשאית משטרה גרמנית תמורת תשלום. מוסדות הגטו, ובייחוד שירות הסדר היהודי ולשכת העבודה היהודית, סייעו לבריחה. בראשית אפריל 1944 נעצר חיים ילין בשעה שחיפש אמצעי תחבורה לקבוצה מאורגנת שביקשה לצאת ליער; הוא עונה ונרצח. באמצע אפריל 1944 יצאה קבוצה נוספת ליער. ליד הנהר נריס (וילייה), לא רחוק מהגטו, עצר הנהג את המשאית. ביריות שנורו עליה נהרגו שמונה מחברי מחתרת וכן הנהג (שהסגיר את הקבוצה). ארבעה מחברי המחתרת הצליחו לברוח. זו הייתה הפעם האחרונה שחברי מחתרת מגטו קובנה יצאו ליערות בדרך מאורגנת זו, אשר כ-350 מכ-600 החברים בארגוני המחתרת זכו לצאת בה מהגטו. עוד יהודים הגיעו אחר כך אל הפרטיזנים ברודניקי באופן עצמאי.

הצבא האדום שחרר את קובנה ב-1 באוגוסט 1944, שלושה שבועות אחרי חיסול הגטו. מיהודי קובנה שרדו כ-3,000 בני אדם: כ-2,500 שוחררו בגרמניה, ועוד כ-500 אחרים שרדו עם הפרטיזנים ובמקומות מסתור למיניהם.