המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Poland ,Lomza, מפת העיר והגטו.

בין שתי מלחמות העולם ישבו בלומז'ה כ-9,000 יהודים – כשליש אוכלוסייתה. רובם התפרנסו ממסחר וממלאכה. עם מוסדות החינוך והתרבות היהודיים בעיר נמנו תלמוד תורה, ישיבה וספרייה. בעיר הייתה נציגות לכל המפלגות היהודיות – המפלגות הציוניות, אגודת ישראל והבונד, והיו יהודים שהשתייכו למפלגה הקומוניסטית הפולנית הבלתי חוקית. קהילת לומז'ה התאפיינה בפעילות תרבות ענפה: בין השאר ראו אור בלומז'ה תשעה עיתונים וכתבי עת, התקיימו בה כינוסים של עיתונאים וסופרים, הייתה בה להקת תאטרון יהודית מקומית ופעלו בה כמה אגודות ספורט.
ב-7 בספטמבר 1939 הופצצה לומז'ה, ובהרוגים הרבים היו גם יהודים. ב-10 בספטמבר 1939 נכנסו הגרמנים לעיר ושהו בה 18 יום. עם כניסתם אספו הגרמנים את כל הגברים הכשירים לשירות צבאי (יהודים ולא-יהודים) והוליכו אותם ברגל עד גבול גרמניה, ומשם למחנה צבאי בגרמניה. לאחר חתימת הסכם מולוטוב-ריבנטרופ שוחררו האסירים, אולם מאות מהם – רובם יהודים – נורו בעת חציית הגבול.
הצבא הסובייטי נכנס ללומז'ה ב-28 בספטמבר 1939. דירותיהם ורכושם של עשירי העיר הוחרמו, ובגלי המעצרים נעצרו גם יהודים. יהודים רבים גויסו לצבא האדום. ישיבת לומז'ה הועברה לווילנה (Vilna, Vilnius, Wilno).
ב-24 ביוני 1941, בעקבות פלישתם לברית-המועצות, שבו הגרמנים וכבשו את לומז'ה. ב-4 ביולי 1941 נגזר על היהודים לשאת טלאי צהוב והחלו חטיפות יהודים לעבודת כפייה. במהלך יולי נהגו הגרמנים לחטוף מפעם לפעם יהודים, לאסוף אותם בקבוצות של כ-50 איש ולהסיע אותם במשאיות ליער גלצ'ין (Galczyn), ושם היו יורים בהם או קוברים אותם חיים. כ-2,000 מיהודי לומז'ה נרצחו בדרך זו. בעיר המשיכו הגרמנים להתעלל ביהודים ולגזוז זקנים ופאות של יהודים, ומי שנחשדו באהדה למשטר הסובייטי נרצחו.
באמצע יולי 1941 הוקם יודנרט שחבריו היו עסקנים לשעבר של הקהילה. ראש היודנרט היה מנדל מושינסקי (Mushinski), פליט יהודי מגרמניה. הוקם גם שירות סדר יהודי בפיקודו של סלומון הרברט.
ב-4 באוגוסט 1941 נערך המיפקד הראשון של האוכלוסייה היהודית בלומז'ה. ב-12 באוגוסט 1941 נצטוו כל יהודי לומז'ה לעבור לגטו; הגטו הוגבל לשטח השוק והוקף גדר תיל. לפי שלוש גרסאות שונות, עם היהודים מיישובי הסביבה היו בגטו בין 10,000 ל-18,000 תושבים.
ב-16 באוגוסט 1941 רוכזו כל תושבי הגטו למיפקד שני ונערכה בהם סלקציה, וכ_200 מהם שנחשדו בקומוניזם נלקחו ליער גלצ'ין ונורו שם.
לאחר שבועות מספר הובאה לגטו שארית יהודי פיאטניצה (Piatnica) ולומזיצ'ה (Lomzycza). לנוכח הצפיפות ביקש ראש היודנרט מהגרמנים להרחיב את תחום הגטו. ב-17 ספטמבר 1941 שוב נצטוו יהודי הגטו להתרכז למיפקד שלישי. כ-2,000 יהודים שלא היו ברשותם כרטיסי עבודה (כחמישית מתושבי הגטו) נורו ביער גלצ'ין. האחרונים שנועדו לחיסול באקציה זו היו 30 יהודי הכפר גלצ'ין. הללו הובאו לגטו לומז'ה ונאסרו, ולאחר שברחו מהכלא פקדה המשטרה הגרמנית על היודנרט למסור לידיה 40 יהודים במקום הבורחים ועוד שני חברי יודנרט. היודנרט נכנע ומסר לידיהם את כל חולי הרוח, ואִתם כמה בעלי מום וּזקֵנים, 40 יהודים בסך הכל, ובהם גם שני חברי יודנרט. כולם נורו ביער גלצ'ין. אחרי האקציה של 17 בספטמבר גודר הגטו בגדר תיל, ומעתה נדרש רישיון מיוחד כדי להיכנס אליו ולצאת ממנו. על השער שהוקם נכתב בפולנית וגרמנית "סכנת מגפה".
בגטו הוקמו מוסדות סעד כגון מטבח ציבורי, בית יתומים, מושב זקנים ובית חולים. המנות שסופקו לפי כרטיסי המזון לא הספיקו לכל תושבי הגטו. בגלל הרעב וההיגיינה הירודה פשׂו בגטו מחלות ומגפות. הגרמנים דרשו להקים בתי חרושת מועילים לצורכי המלחמה, ותושבי הגטו נאלצו להשיג את כלי העבודה, את המכונות ואת חומרי הגלם בכוחות עצמם. כך הוקמו בתי חרושת לייצור תחמושת, סבון, עורות, מגפיים ושמנים. נוסף עליהם הוקמו ביזמת היודנרט גם בתי מלאכה. יהודים מהגטו נלקחו גם לעבודת כפייה בסיתות, בסלילת כבישים ובניקיון.
ב-1 בנובמבר 1942 כיתרו את הגטו ז'נדרמים גרמנים. היודנרט נצטווה לפנות את הגטו בתוך ארבע שעות. רוב היהודים, 10,000-8,000 נפשות, הועברו למחנה המעבר בקסרקטינים של זמברוב (Zambrow), הוחזקו שם עד 18-14 בינואר 1943, ואז גורשו לאושוויץ; יתר יהודי הגטו פונו למחנות בקילבסין (Kielbasin) ובוולקוביסק (Wolkowysk). ד"ר הפנר, מנהל בית החולים היהודי, שם קץ לחייו ערב חיסול הגטו.