המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בשנות השלושים של המאה העשרים חיו במוסטי ויילקיה כ-1,200 יהודים וחלקם באוכלוסייתה היה בין שליש למחצית. הם התפרנסו בעיקר ממסחר ומלאכה. בעיירה פעלו מפלגות ציוניות אחדות והפעילו גם קיבוצי הכשרה, וכן פעלה בה מפלגת אגודת ישראל. עם מוסדות החינוך היהודי נמנו תלמוד תורה מודרני, בית ספר לבנות של "בית יעקב", ישיבת "עץ חיים" ובית ספר עברי משלים, ובעיירה פעל בית עם יהודי.
בספטמבר 1939 נכנסו הגרמנים למוסטי ויילקיה, ובעשרת הימים שהחזיקו בה שרפו בית כנסת וכמה מבתי היהודים ואף סחטו מהיהודים כופר נפש גבוה לשחרור בני ערובה. לאחר נסיגת הגרמנים בעקבות הסכם מולוטוב-ריבנטרופ נותרה העיירה כמה ימים ללא שלטון, והיהודים הקימו מיליציה להגנה עצמית מפני פרעות האוקראינים. כעבור ימים אחדים נכבשה מוסטי ויילקיה בידי הסובייטים. בימי שלטונם הולאמו מפעלים ואחוזות של יהודים, ויהודים רבים היו לעובדים שכירים במפעלים ובמוסדות ממשלתיים. לעיירה הגיעו פליטים יהודים רבים ממערב פולין, והסובייטים גירשו את רובם לירכתי רוסיה.
הגרמנים שבו וכבשו את העיירה ב-27 ביוני 1941, וכמעט מיד החל במקום גל של פגיעות ביהודים: גברים נחטפו לעבודת כפייה, הוכו והושפלו. כ-50 מנכבדי הקהילה נאסרו בידי גרמנים ואוקראינים. מרביתם שוחררו על-ידי שוחד ושתדלנות, אך ב-6 ביולי 1941 הוכנסו 19 מהם לבית הכנסת הגדול ונשרפו חיים. ב-22 ביולי 1941 רצחו גרמנים ואוקראינים עוד כ-100 אנשי אינטליגנציה יהודים.
באוגוסט 1941 החל פרק של רגיעה יחסית. יהודים עדיין נלקחו לעבודת כפייה ואיסור המסחר עם הפולנים נמשך, אבל היהודים עקפו את האיסור ולא ידעו חרפת רעב.
בראשית אוגוסט 1942 נצטוו היהודים להתרכז בגטו. הגטו לא גודר ולא הופקדה עליו שמירה של שוטרים. בראש היודנרט עמד הרמן גרובר (Herman Grober), לשעבר יושב ראש הקהילה הסמוכה ויטקוב נובי (Witkow Nowy). ליד הגטו הוקם מחנה עבודה של הוורמכט בפיקודו של קצין וינאי ששמו קרופה (Krupa). במחנה עבדו גברים יהודים. הספקת המזון במחנה הייתה סבירה, ובימי ראשון אף קיבלו העובדים היהודים חופש לבקר את משפחותיהם בגטו וניצלו את ההזדמנות להברחת מזון.
בסתיו 1942 החלו להגיע למוסטי ויילקיה פליטים יהודים מבלז (Belz), מז'וּלקייב (Żółkiew), מוויטקוב נובי, מרדז'ייחוּב (Radziechów) ועוד מיישובים אחרים בסביבה שנעשו בהם אקציות באותה העת. תמורת שוחד סיפק קרופה אישורי עבודה פיקטיביים, ומספר היהודים במחנה העבודה עלה מ-1,500 עובדים רשמיים לכ-2,000. יהודים אחרים מאותם יישובים הסתננו לגטו הפתוח באורח לא חוקי ובלי להירשם ביודנרט, ומספר היהודים בגטו גדל לכמה אלפים.
בסתיו 1942 התחילו הגרמנים לדלל את אוכלוסיית הגטו. ב-22 באוקטובר 1942 גורשו מהעיירה קבוצות של יהודים, ובהם זקנים וילדים, לסוקל (Sokal) ולזלוצ'וב
(Złoczów)(לפי מקור אחר היה הגירוש לזלוצ'וב בסוף נובמבר). הנשים שעבדו במנסרה גורשו למחנה העבודה שילצה-זבוניה (Sielce-Zawonie). השלטונות קראו ליהודים לעבור מרצונם ליריצ'וב נובי (Jaryczow Nowy) "לעבודה בתנאים נוחים", ומי שהתפתו ונענו לקריאה נרצחו כעבור זמן קצר באקציית החיסול שם. באותו זמן הוחלף הפיקוד במחנה העבודה, ובמקומו של קרופה הנוח יחסית מונה איש ס"ס ממחנה ינובסקה (Janowska) בלבוב. לקראת סוף 1942 היה מספר העובדים היהודים במחנה קרוב ל- 4,000.
בתחילת 1943 פשטו שמועות שהגטו ומחנה העבודה עומדים לפני חיסול. יהודים העדיפו ללון בלילות מחוץ לגטו ולמחנה. קצתם הכינו מחבואים ואחרים נמלטו ליער הסמוך. בלילה שבין 10 ל-11 בפברואר 1943 החלה אקציית החיסול של הגטו בפיקודם של קציני המשטרה הגרמנית פרידריך הילדברנד (Friedrich Hildebrand) וּוילי שולצה (Willy Schulze). שוטרים גרמנים ואוקראינים כיתרו את הגטו, הוציאו את היהודים מבתיהם והובילו אותם ליער סמוך, ושם ירו בהם למוות. חולים ומסתתרים נורו במקום. למחרת היום נורו באותו קבר המונים גם כמחצית העובדים במחנה העבודה. מספר הנרצחים באקציה זו היה כ-2,000, מרביתם נשים וקשישים.
ב-6 באפריל 1943 נרצחו כל הנשים שעבדו במחנה וכ-20 גברים. המחנה חוסל ב-10 במאי 1943; מרבית העובדים נרצחו, והשאר שולחו למחנה ינובסקה שבלבוב.