המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בין שתי מלחמות העולם חיו במישקוב כ-600 יהודים שהיו כחמישה אחוזים מאוכלוסייתה. היו בהם בעלי מפעלים ובתי עסק, בעיקר בענפי המזון, העץ, הטקסטיל והברזל. הם התאגדו באיגודים מקצועיים ונעזרו בבנק יהודי ובקופת גמ"ח. לקהילה היה בית מדרש ותלמוד תורה, הייתה לה ספרייה יהודית, ופעלה בה חברת "ביקור חולים".
ימים אחדים לפני מלחמת העולם השנייה ברחה קבוצת יהודים ממישקוב מזרחה, לאזור שהיה כעבור כמה ימים לאזור השליטה של ברית-המועצות בפולין.
הגרמנים כבשו את מישקוב ב-3 בספטמבר 1939. על יהודי המקום הוטלו תשלומי כופר, בית הכנסת נהרס, חנויות היהודים הוחרמו, והיהודים חויבו לשאת סרט זרוע ועליו מגן דוד. במאי 1940 הועברו למישקוב 100 מגורשים מצ'יישין (Cieszyn), ביסטרה (Bystra) ובוגומין (Bogomin), ומספר היהודים בעיר הגיע לכ-1,000.
משה מרין (Merin), ראש ה"צנטרלה" בסוסנובייץ (Sosnowiec), מינה במישקוב יודנרט מקומי בראשותו של הירשברג.
באוקטובר 1940 החל שילוח מאות יהודים ממישקוב למחנות עבודה בעיר ומחוץ לה. בתחילת 1941 גורשו ממישקוב לאושוויץ 50 צעירים יהודים, רובם פעילי תנועות נוער לשעבר.
בסוף 1941 הוקם ליהודי מישקוב גטו במייצ'וב (Mieczow), מרחק כקילומטר וחצי מהעיירה. היציאה מהגטו נאסרה ללא רישיון מהגסטפו. בשל הצפיפות פרצו בגטו מגפות.
ביוני 1942 פינו אנשי גסטפו וס"ס את היהודים מהגטו לזוויירצ'יה גורשו כל היהודים לאושוויץ.
כעבור זמן לא רב נתפסו עוד כ-200 יהודים שהסתתרו בעת הגירוש הראשון, ועם אנשי היודנרט ובני משפחותיהם הועברו גם הם לזוויירצ'יה. ב-28 באוגוסט 1942 הם גורשו משם לאושוויץ.
מ-1,200 היהודים תושבי מישקוב אשר גורשו למחנות המוות שרדו כ-60.