המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Poland ,Sosnowiec, קבוצת "הנוער הציוני" בגטו, 1941.
ארכיון יד ושם, 1869/258
Poland ,Sosnowiec, יהודי לבוש בבלויי סחבות עומד ליד קיר בגטו.
ארכיון יד ושם, 3331/77
Poland, Sosnowiec, גירוש יהודים מסוסנוביץ (Sosnowiec).
ארכיון יד ושם, 4613/824

לפני המלחמה. ב-1931 חיו בסוסנובייץ כ-31,000 יהודים – כ-30 אחוזים מאוכלוסייתה. יהודי סוסנובייץ התפרנסו ממסחר וממלאכה, בעיקר בענפי החייטות, המזון והמתכת. היה בהם גם מיעוט של סוחרים עשירים. עם הארגונים החברתיים של יהודי העיר נמנו איגודי עובדים, אגודת מלווה וחיסכון וקרן להלוואות ללא ריבית בתמיכת הג'וינט. הקהילה הפעילה את מוסדות הסעד והצדקה המסורתיים – בית חולים, בית זקנים, בית הבראה, בתי יתומים ומחנות קיץ לילדי העניים. ארגון טא"ז היה פעיל בעיר. עם מוסדות החינוך היהודיים בעיר נמנו חדר, תלמוד תורה, בית ספר של "בית יעקב", בית ספר תיכון מיסודה של "המזרחי", ישיבת רדומסק ובית ספר תיכון של רשת אורט, שהציע גם קורסים למסחר וקורסי ערב מקצועיים. במוסדות הקהילה היה ייצוג למגוון התנועות הפוליטיות היהודיות ובכללן המפלגות ותנועות הנוער הציוניות, הבונד ואגודת ישראל וכן מפלגות של סוחרים ובעלי מקצוע. אחדים מחברי המפלגה הקומוניסטית בסוסנובייץ ואף כמה מדמויות המפתח בה היו יהודים. הקהילה הפעילה ספרייה ציבורית ומאות מיהודי העיר השתייכו לאגודות הספורט היהודיות מכבי ו"שמשון". בסוסנובייץ יצאו לאור כמה כתבי עת ביידיש וכן שני שבועונים חשובים: אונזער טלפון וזגלמביער לעבען.
בתקריות אנטישמיות בשנות השלושים נהרג בעיר ילד יהודי וכמה יהודים נפצעו.
במאי 1939 הגיעו לסוסנובייץ כ-120 פליטים יהודים מגרמניה וקיבלו סיוע מן הקהילה היהודית בעיר. בימים הראשונים של המלחמה ברחו אלפים מיהודי העיר מזרחה. קצתם נאלצו לחזור לבתיהם כדי שלא להיתקל בוורמכט.
הכיבוש הגרמני. הגרמנים כבשו את סוסנובייץ ב-4 בספטמבר 1939. ביומיים הראשונים לכיבוש נרצחו כ-30 יהודים בשורה של תקיפות ומעשי התעללות של הגרמנים. בימים הראשונים של הכיבוש דרשו הגרמנים שאחד מחברי ועד הקהילה יזדהה כדי שיוכלו להטיל עליו להקים יודנרט. מאחר שחברי הוועד הבכירים חששו להיענות, הציג את עצמו כיושב ראש הוועד פעיל ציוני צעיר, משה (מוֹנייֶק) מֵרין שמו, שהיה חסר כל ניסיון בהנהגת הקהילה, והגרמנים ציוו עליו להקים יודנרט של 24 חברים. ביודנרט פעלו כמה מחלקות ובהן מחלקת סעד, מחלקת בריאות ומחלקת עבודה. מחלקת הבריאות הופקדה על אחזקתו של בית החולים היחיד ששימש את יהודי אזור זגלמביה (Zagłębie). בסוף 1939 הוקם שירות סדר יהודי של 200 איש, ולמפקדו מונה רומֶק גולדמינץ. השוטרים הזדהו באמצעות סרטי שרוול בצבעים צהוב ולבן.
בסוף אוקטובר 1939 הוטלה על כל היהודים עד גיל 55 חובת הגיוס לעבודת הכפייה. הגרמנים קיבלו את הצעתו של מרין שהוא יספק להם את עובדי הכפייה והפסיקו את חטיפת האנשים ברחובות. בתחילת נובמבר 1939 הצטוו תושבי סוסנובייץ היהודים לשלם כופר, ורכושם ועסקיהם הוחרמו. רבים היו לעובדים שכירים בשכר זעום בעסקיהם לשעבר. באותו החודש נדרשו היהודים לשאת סרטי שרוול לבנים ועליהם מגן דוד כחול. משפחות יהודיות אחדות אולצו לפנות את בתיהן בשכונות העשירות של העיר כדי להעמידם לרשות הפולקסדויטשה.
בינואר 1940 הקימו הגרמנים את ה"צנטרלה" והעמידו בראשו את משה מרין. הצנטרלה שלט ב-27 קהילות יהודיות שהיו בהן בסך הכל יותר מ-100,000 נפשות. היו בצנטרלה מחלקות שונות, ובכללן מחלקת סעד ומחלקת בריאות שפיקחו על עבודתן של המחלקות המקבילות ביודנרטים המקומיים ומימנו אותן. במרוצת הזמן הגיע מספר העובדים בצנטרלה ל-1,500.
באביב 1940 פתחה מחלקת הסעד מטבחים ציבוריים ומחסני ביגוד כדי לסייע למאות הפליטים היהודים משלזיה שנהרו לסוסנובייץ. ממועד זה ואילך הוקמו בסוסנובייץ "שופּים" – בתי מלאכה ענקיים שעובדיהם היו פטורים משילוח למחנות עבודה. השופּים היו חלק ממדיניות הצנטרלה, בראשותו של מרין, להפוך את יהודי האזור לגורמים יצרניים התורמים לכלכלה. במפעלים אלו ייצרו פריטי הלבשה ומוצרי עור, ייצרו מוצרי עץ, קלעו מוצרי קש ועוד. היה ביקוש רב למקומות עבודה במפעלים אלו, למרות תנאי העבודה הקשים, מכיוון שעובדיהם קיבלו שכר. באביב 1942 הגיע מספר העובדים היהודים בשופּים לכ-3,000.
בראשית 1941 הקים מרין מחלקת נוער בצנטרלה. לאחר חילוקי דעות בין חבריה הסכימה תנועת הנוער הציוני לפעול במסגרת היודנרט. מנהיגה בסוסנובייץ, יוז'ק קוז'וך (Josek Kozuch), הועמד בראש המחלקה ומונה חבר ביודנרט. מחלקת הנוער קיבלה ממנהל הכספים של היודנרט תקציב בעבור תנועות הנוער ועד 1942 הגנה על חברי התנועות מגירוש למחנות עבודה.
במרס 1941 פונו יהודים מן העיר אושוויינצ'ים (Oswiecim). שוטרים יהודים מסוסנובייץ ומבנדז'ין* (Bedzin) השתתפו במיון חפציהם. בהגיעם לסוסנובייץ שולחו כמה מאות מהם למחנות עבודה; כ-3,000 הועברו לבנדז'ין הקרובה, ומאות הועברו ליישובים אחרים באזור. היתר נשארו בסוסנובייץ, ולמרביתם הסדיר היודנרט במהירות עבודה ודיור.
עבודת כפייה. באוקטובר 1940 הקימו הגרמנים גוף חדש לתיאום עבודות הכפייה בשלזיה עילית. גוף זה, שנקרא "ארגון שמלט" על שמו של אלברכט שמלט (Albrecht Schmelt), קצין הס"ס שמונה לעמוד בראשו, הקים מחנות עבודה וגם קיבל אחריות על השופּים. עובדי השופּים נדרשו לתרום חלק משכרם לארגון, ואילו בעלי המפעלים העבירו אליו חלק מתקבוליהם. באותו חודש הורה שמלט למרין להכין רשימה של כל היהודים הכשירים לעבודה. כדי לעודד צעירים לצאת לעבודה במחנות של הארגון, תיאר אותו מרין כפרויקט התנדבותי שנועד לקדם את היצרנות של היהודים והבטיח להם שכר הוגן ותנאים נאותים. הוא הצליח לשכנע כך חלק מחברי תנועות הנוער בסוסנובייץ ובבנדז'ין הקרובה, ובסוף הסתיו כבר התקרב מספר העובדים במחנות ל-2,800. כשהתברר ליהודי סוסנובייץ שהתנאים במחנות קשים ואכזריים, הם האשימו את מרין בבגידה ובשיתוף פעולה עם הגרמנים.
במרס 1941 עבר על יהודי סוסנובייץ עוד גל של חטיפות לעבודת כפייה. מאחר שהיהודים כבר ידעו על תנאי העבודה האיומים במחנות, פעל שירות הסדר היהודי לגיוס העובדים בכוח. כדי לחמוק מהטרנספורטים ניסו היהודים למצוא עבודה בשופּים. אחדים ניסו לחמוק מהשילוח על-ידי תשלום כופר. על המשפחות שצעיריהן לא התייצבו לחץ מרין על-ידי ביטול כרטיסי המזון שלהן.
האקציות של 1942. בסוף אפריל 1942 הוציא היודנרט הוראות התייצבות לכמה אלפי בני אדם שיועדו לגירוש – בעיקר משפחות עם שני ילדים או יותר, פליטים, זקנים ומי שלא היו להם אישורי עבודה. את ההנחיות קיבל היודנרט מקציני ס"ס היינריך לינדנר (Heinrich Lindner) ופרידריך קוצ'ינסקי (Friedrich Kuczynski), איש ארגון שמלט, שהופקדו על ביצוע הגירוש. ליהודי סוסנובייץ נאמר שיעד הגירוש הוא טרזין.
בתחילת מאי 1942 כינס מרין את בכירי הצנטרלה והיודנרטים המקומיים לדיון על תכנית הגירוש. הוא טען לפניהם שהגרמנים דרשו לגרש 10,000 יהודים וכי הוא הצליח לשכנע אותם להקטין את מספר המגורשים ל-5,000. למרות חילוקי הדעות שהתגלעו בדיון, התקבלה בסופו של דבר תכנית הגירושים של מרין. קבוצת מיעוט, שנמנו עמה בעיקר חברים הקשורים במחלקת הנוער ובראשם יוז'ק קוז'וק, התנגדה להחלטה ופרשה מהיודנרט.
גירושם של יהודי סוסנובייץ לאושוויץ החל ב-10 במאי 1942. רק מעטים מהמועמדים לגירוש (נתמכי הסעד, משפחות עם ילדים, זקנים ו"הבלתי פרודוקטיביים") התייצבו מרצונם, וחסרו 300 איש להשלמת המכסה. הגסטפו כיתר אפוא כמה בניינים גדולים ברחוב טרגובה (Targowa) וברחוב קולטאיה (Kollataja) והוציא מהם בשרירותיות את דייריהם היהודים. הגרמנים הסתייעו בשוטרים היהודים וכן בעזרתה הפעילה של חברת היודנרט ושותפתו הקרובה ביותר של מרין – פני צ'רנה (Fanny Czerna). רכבת הגירוש הראשונה יצאה ב-12 במאי 1942 ובה 1,500 יהודים. ביוני 1942 גורשו מסוסנובייץ לאושוויץ עוד כ-2,000 יהודים.
בראשית אוגוסט 1942 החליטו הגרמנים לעשות סלקציות המוניות בסוסנובייץ, בבנדז'ין ובדומברובה גורניצ'ה (Dąbrowa Górnicza). לפיכך הם ציוו על כל יהודי האזור להתייצב ב-12 באוגוסט במקום ההתכנסות שקבעו, לכאורה כדי להירשם אך למעשה כדי לעשות בהם סלקציה גדולה לקראת גירוש. ב-8 באוגוסט 1942 הורה חיים מרין, יושב ראש היודנרט של סוסנובייץ ואחיו של משה מרין, ליהודי סוסנובייץ להתייצב למיפקד מצוידים באישורי העבודה שלהם. למרות אווירת החשדנות הכללית ששררה בעיר ואי-השקט ברחוב היהודי, בייחוד בקרב חברי תנועות הנוער ובקרב הפליטים והעניים (שרוב המגורשים נמנו עמם), מרבית יהודי סוסנובייץ לא הבינו שמוליכים אותם אל מותם. תעמולת היודנרט גברה על הכל, וב-12 באוגוסט בשעה שבע בבוקר נפתחה האקציה שבפי יהודי סוסנובייץ כונתה לאחר מכן "הפּוּנקט הגדול", על שם מגרש הספורט שרוכזו בו. כ-22,000 מיהודי סוסנובייץ התייצבו למיפקד במגרש הספורט או בשבעה שופים גדולים שמהם נאספו ונלקחו למגרש. שעות אחר כך כיתרו כוחות ס"ס את המגרש, ובמהומות שפרצו נדרסו רבים למוות, בעיקר ילדים. ב-13 באוגוסט 1942, לאחר שהיהודים עשו את הלילה בעמידה במגרש תחת גשם שוטף, החלו הגרמנים בסלקציה של ימים אחדים. היהודים שנבחרו לגירוש נדחסו בארבעה בתים שרוקנו מדייריהם. אלה שנבחרו לחיים – פקידי היודנרט ומשפחותיהם, גברים בעלי אישורי עבודה וצעירים בני 18-16 – הורשו לחזור בהדרגה העירה.
בין 15 ל-18 באוגוסט 1942 גורשו מסוסנובייץ לאושוויץ כ-4,000 יהודים (יש המעריכים את מספרם ב-8,000).
גירושים מסוסנובייץ לאושוויץ, בעיקר של פליטים, מחוסרי עבודה ונתמכי סעד, נמשכו חודשים אחר כך, אם כי בקנה מידה קטן יותר. בעקבות הגירוש של אוגוסט ידעו יהודי סוסנובייץ שפני הרכבות מועדות לאושוויץ והבינו את משמעות הגירוש.
הקמת הגטו, מוסדותיו וניהול החיים בו . הס"ס היה להוט לרכז בגטאות את יהודי זגלמביה ובהם את יהודי סוסנובייץ. עם זאת, אף שדיירים יהודים ברחובות מסוימים נדרשו לפנות את בתיהם ואף שבידודם של היהודים הלך וגבר, עד 1943 לא היה בסוסנובייץ גטו סגור ויהודים המשיכו לנוע בתוך העיר ולעתים גם מחוצה לה, אם כי בכפוף לכל מיני הגבלות.
אחרי האקציות של אביב וקיץ 1942 התאמצו היהודים שנותרו בעיר להשיג עבודה בשופים, בתקווה לחמוק מהגירושים הבאים. עם העובדים החדשים נמנו ילדים, נשים, זקנים ופליטים חסרי תעודות מן הגנרלגוברנמן ומזגלמביה. בתחילת 1943 העסיק שופ הטקסטיל הלד (Held) קרוב ל-4,000 מיהודי סוסנובייץ. בד בבד תכפו האקציות במחנות העבודה וגדל מספר העובדים היהודים במחנות.
אף שהגרמנים החליטו לרכז את יהודי סוסנובייץ בגטו ברובע הנידח והמוזנח שרודולה (Srodula) כבר בסתיו 1942, נדחה ביצוע ההחלטה זמן רב. ב-15 במרס 1943 הושלמה בסופו של דבר העברת התושבים הפולנים אל מחוץ לאזור הגטו המיועד. לגטו שרודולה נדחסו 14,000 יהודים, ו-6,000 יהודים הוכנסו לגטו בעיר העתיקה (Stary Sosnowiec). היהודים העדיפו את הגטו שבעיר העתיקה ורבים מהם שילמו כדי לגור בו. גטו שרודולה לא הוקף גדר, אלא הוצבו סביבו שלטים שהכריזו כי אסור ליהודים לצאת מתחומו. לפיכך יכלו התושבים להכניס בקלות רבה מזון לגטו, ואלפי עובדים יצאו כל יום למקומות עבודתם בשופּים שמחוץ לגטו. בתוך הגטו הוקם מעון לילדים עד גיל שש ובית החולים היהודי והמטבחים הציבוריים המשיכו לפעול בו.
האקציות של שנת 1943 וחיסול הגטו. בתחילת יוני 1943 החליט הימלר לחסל את יהודי פולין הנותרים ובכללם את היהודים במזרח שלזיה עילית. בבוקר של 19 ביוני גורשו מגטו סוסנובייץ לאושוויץ 34 יהודים שקיבלו דרכונים דרום-אמריקניים והיו אמורים לצאת לחו"ל. בצהרי אותו יום נקראו משה מרין, אחיו חיים ופני צ'רנה למשטרה הגרמנית וגורשו לאושוויץ. לפי כמה מקורות הם גורשו בשל מעורבותם בחלוקת הדרכונים ולאחר שביקשו להחליף את המיועדים להצלה במכריהם וחבריהם.
ב-23 וב-24 ביוני 1943, באקציה שפיקד עליה מפקד הגסטפו דרייר (Dreier), גורשו לאושוויץ כ-1,200 יהודים מגטו סוסנובייץ. רבים התחמקו ומצאו להם מקומות מסתור. 22 יהודים נורו למוות במהלך האקציה. כמה מחברי המחתרת נכנסו למסתור בבונקר שהכינו מראש, אך הם לא הצליחו לארגן מרד, וכמה מחבריהם נתפסו וצורפו לטרנספורט.
אחרי אקציה זו החלו היהודים שנותרו בגטו להיערך לאקציות הבאות. רבים הכינו בונקרים ומקומות מסתור, וחברי המחתרת ניסו להשיג נשק. כוחו של היודנרט של הגטו, שעתה ניהל אותו ובק שמטנה (Vebek Shmetana), נחלש מאוד, ועתה שררה אווירה של "איש איש לנפשו".
ב-1 באוגוסט 1943 חזרו הגרמנים לגטו עם תגבורות ופתחו באקציה רחבת היקף. מרבית היהודים התחבאו בבונקרים. כ-400 שניסו להתנגד או להימלט נורו למוות. האקציה, שנמשכה עד 7 באוגוסט, התרחשה במקביל לאקציה דומה בגטו בנדז'ין, ומשני הגטאות גם יחד גורשו בהן לאושוויץ כ-30,000 נפשות.
חודשים מספר אחרי חיסול הגטו עוד הוסיפו הגרמנים לקיים מחנה עבודה בסוסנובייץ והעסיקו בו כמה מאות אסירים יהודים, בעיקר בניקוי ופינוי הבתים ובמיון חפצי המגורשים. מפעם פעם לפעם הצטרפו למחנה יהודים שיצאו מהבונקרים שהסתתרו בהם. כ-800 יהודים גורשו לאושוויץ ב-7 בדצמבר 1943. היהודים האחרונים שנותרו במחנה שבסוסנובייץ, כ-400 בני אדם, גורשו אף הם לאושוויץ ב-15 בינואר 1944.
מחתרת והתנגדות. ב-1941 הידקו תנועות הנוער היהודיות שפעלו באזור את קשריהן עם סניפי התנועות במקומות אחרים בפולין. הפעילות העצמאית של התנועות יצרה מתחים עם הצנטרלה. בתחילת יוני 1942 ביקר מרדכי אנילביץ' בסוסנובייץ בפעם הראשונה וסיפר לחברי השומר הצעיר על רצח יהודי וילנה והסביבה בפונר ועל ההשמדה במזרח פולין. יהודי שברח מאושוויץ והסתתר עם חברי הנוער הציוני בסוסנובייץ סיפר על "מקלחות גז" באושוויץ. בתגובה לידיעות אלו החליטו חברי השומר הצעיר להקים ארגון מחתרת יהודי במקום. הם הפיצו עלונים ובהם ידיעות על ההשמדה, פרסמו עיתון מחתרתי וקראו ליהודים לסרב להתייצב לגירושים ולחבל בשופּים. תנועות נוער אחרות נקטו צעדים דומים. במחתרת של השומר הצעיר היו עשרה חברים ובראשה עמד צבי דוּנסקי בן ה-21.
ב-11 באוגוסט 1942, זמן קצר לפני שהיו היהודים אמורים להתייצב לרישום לפני גירוש, התכנסו ראשי תנועות הנוער בסוסנובייץ בנוכחותו של אנילביץ'. אנילביץ' קרא ליהודים שלא להתייצב למיפקד, אך במפגש לא התקבלה החלטה משותפת. ב-13 באוגוסט 1942, במהלך "הפונקט הגדול", פעלו חברי הנוער הציוני להצלת יהודים והבריחו כמה אנשים מתוך הבתים שהצטופפו בהם בהמתנה לגירושם.
מסוף 1942 ואילך גברה פעילותה של המחתרת של תנועות הנוער בסוסנובייץ והיא ניסתה להשיג כלי נשק. קשריות של המחתרת יצאו לסביבות ורשה ובשובן הביאו תכניות לבניית בונקרים והוראות להכנת פצצות תוצרת בית. בסוף 1942 הציב שירות הסדר היהודי פיקוח על חברי המחתרת של השומר הצעיר ועל דונסקי. משה מרין רצה לעצור את חברי המחתרת, כי סיכנה לדעתו את היהודים. כשעברו חברי המחתרת למקומות מסתור הפעיל מרין לחץ על משפחותיהם. הסכסוך הגיע לשיאו כשעצרו השוטרים היהודים את כל חברי השומר הצעיר והסגירו את דונסקי ואת ליפֶּק מינץ לידי הגרמנים. השניים גורשו לאושוויץ באביב 1943 ונתלו שם.
עימות נוסף בין פעילי המחתרת ובין משה מרין פרץ באביב 1943, על רקע הניסיון להציל מאות מיהודי זגלמביה באמצעות דרכונים דרום-אמריקניים. מרין התנגד לשיטה וראה בה סכנה לכלל האוכלוסייה היהודית. המחתרת היהודית שפטה את מרין שלא בפניו ודנה אותו למוות.
אחרי מרד גטו ורשה, באפריל 1943, דגלו חברי השומר הצעיר ודרור בלחימה עד הסוף. לעומתם טענו רבים מחברי הנוער הציוני כי מרד שסופו בהכרח מוות לא ישיג דבר והעדיפו לנסות להבריח חברים אל מעבר לגבול.
בזמן אקציות החיסול של אוגוסט 1943 הייתה למחתרת גישה לשני בונקרים בגטו שרודולה, אך הגרמנים לכדו רבים מחבריה לפני שהספיקו להתארגן.
בסוף אוגוסט 1943, אחרי חיסול הגטו, הצליחו עשרות מחברי תנועות הנוער לברוח לסלובקיה ולהונגריה. היו בהם 32 חברי הנוער הציוני ואתם כמה מהוריהם שהיו במחנה עבודה בסוסנובייץ. אחדים מהניצולים הללו הגיעו לארץ ישראל ב-1944.