המכון הבין-לאומי לחקר השואה

אחרי מלחמת העולם הראשונה חיו בנובי קורצ'ין כ-2,500 יהודים – כ-80 אחוזים מאוכלוסייתה. הם התפרנסו ממסחר וממלאכה, בעיקר בענפי העורות, ההלבשה והעץ. היו בנובי קורצ'ין בית מדרש ובית מחסה לעניים ולזקנים. פעלו בה תנועות חלוציות ושלוש ספריות ציוניות, וקבוצה ציונית קיימה קורסים לעברית. עם מוסדות החינוך היהודי נמנו בית ספר של רשת "יבנה" מיסודה של "המזרחי" ובית ספר של רשת "בית יעקב" מיסודה של אגודת ישראל. בסוף שנות השלושים קיבלו יהודי נובי קורצ'ין סיוע מיוצאי הקהילה בארצות-הברית.
הגרמנים כבשו את נובי קורצ'ין ב-8 בספטמבר 1939 והחלו מיד להתעלל ביהודים ולחטוף אותם לעבודת כפייה. כעבור שבועות אחדים הורו הגרמנים להקים יודנרט והטילו עליו לגייס בעבורם עובדי כפייה ותשלומי כופר.
אחרי זמן מה הועברו יהודי נובי קורצ'ין לגטו פתוח בכמה רחובות קטנים בעיירה. באביב 1941 הובאו לגטו נובי קורצ'ין יהודים ממערב פולין וכ-300 יהודים מ רדום (Radom), ובאפריל הגיע מספר תושבי הגטו לכ-3,700. באותה העת הקים היודנרט, בתמיכת יס"ס, מטבח ציבורי ומרפאה לנפגעי מגפת הטיפוס. בגטו נפתחו כמה "שופים" לתפירה, לסנדלרוּת ולנגרוּת. עובדי השופּים האמינו שיינצלו מגירוש בשל התועלת שהם מביאים למאמץ המלחמתי הגרמני.
ב-2 באוקטובר 1942 כיתרו את הגטו משמרות של אנשי ס"ס ושוטרים גרמנים ואוקראינים. היהודים גורשו ברגל לתחנת הרכבת בשצ'וצ'ין (Szczuczyn), ורבים שהתקשו בהליכה נרצחו בדרך. משצ'וצ'ין הם שולחו בקרונות משא למחנה ההשמדה טרבלינקה.
כ-300 יהודים נשארו בגטו נובי קורצ'ין לצורך איסוף רכושם של המגורשים ומיונו, וב-24 בנובמבר 1942 הם הועברו למחנות עבודה באזור קילצה.