המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בפרוץ מלחמת העולם השנייה חיו באיגנלינו כ-150 משפחות יהודיות, והיהודים היו יותר ממחצית מתושביה. הם התפרנסו בעיקר ממסחר ומלאכה. באיגנלינו היה ייצוג למפלגות יהודיות שונות, ובהן מפלגות ציוניות והבונד. פעלו בה מוסדות דת, חינוך ותרבות יהודיים, ובהם בית ספר ביידיש ובית ספר של רשת "תרבות".
במחצית השנייה של ספטמבר 1939 נכנס לאיגנלינו הצבא האדום, אך כעבור ימים מספר סופחה העיירה לליטא. עם סיפוחה של ליטא לברית-המועצות ביוני 1940 שבו הסובייטים לשלוט בעיירה. בימי שלטונם חוסל המסחר הפרטי באיגנלינו.
איגנלינו נכבשה בידי הגרמנים ב-2 ביולי 1941. באותה העת חיו בה כ-1,200 יהודים. כבר למחרת הכיבוש נחטפו יהודים לעבודת כפייה, וכעבור זמן מה הוטלו על יהודי העיירה גזרות ובהן החובה לשאת טלאי צהוב, הגבלות תנועה והחובה לסמן את בתיהם. ב-9 ביולי 1941 נרצחו בעיירה 26 גברים יהודים.
כעבור זמן מה רוכזו יהודי העיירה בגטו שהוקם ברחוב אחד, וצורפו אליהם יהודים מכפרים סמוכים. הגרמנים מינו יודנרט והטילו עליו לטפל בגיוס עובדי כפייה.
ב-27 בספטמבר 1941 הוצעדו תושבי הגטו למחנה המעבר פוליגון (Poligon) והוחזקו שם עם יהודים מגטאות אחרים באזור. ב-7 באוקטובר 1941 נורו רובם למוות מחוץ למחנה – בסך הכל נורו שם כ-8,000 יהודים, יותר מ-1,000 מהם יהודים מאיגנלינו.
היהודים הנותרים, קבוצה קטנה של בעלי מלאכה, נשלחו לגטו שהוקם בשוויינציאני.