בינואר 1941, במיפקד האוכלוסין האחרון בהונגריה לפני הכיבוש הגרמני, נמנו באיזה 440 תושבים יהודים ושיעורם באוכלוסיית הכפר היה כ-12 אחוזים. רובם עסקו בסחר קמעונאי ואחרים התפרנסו מעבודה עונתית בחקלאות. הקהילה היהודית בכפר הייתה אורתודוקסית וחבריה השתייכו לכמה חצרות חסידיות.
איזה, שהיה בעבר חלק מהונגריה, סופח בעקבות מלחמת העולם הראשונה לצ'כוסלובקיה. במחצית מרס 1939 חזר הכפר לריבונות הונגריה, והתחיקה האנטי-יהודית שנחקקה בהונגריה הוחלה על תושביו היהודים.
עשרות יהודים שלא יכלו להוכיח שהם בעלי אזרחות הונגרית הוכרזו בקיץ 1941 חסרי נתינות, ושלטונות הונגריה גירשו אותם לאוקראינה הנתונה לכיבוש הגרמנים. המגורשים נרצחו בקמניץ-פודולסקי* (Kamenets Podolsk) ב-27 או ב-28 באוגוסט 1941.
מ-1941 ואילך גויסו גברים יהודים לשירות עבודת כפייה במסגרת צבא הונגריה. רובם נשלחו לחזית המזרחית, לאוקראינה, ורבים מהם נספו שם.
הצבא הגרמני כבש את הונגריה ב-19 במרס 1944. על-פי מיפקד אוכלוסין שנערך בשבוע השני של אפריל 1944 נמנו עם הקהילה האורתודוקסית של איזה 435 יהודים.
המינהל ההונגרי נותר על כנו גם אחרי הכיבוש, והיהודים רוכזו בגטאות וגורשו על-פי הוראות וצווים של רשויות השלטון ההונגרי, המרכזי והמקומי. ב-12 באפריל 1944 התכנסה ישיבה של ראשי המינהל של קרפטורוס (Carpatho-Ruthenia) בראשותו של תת-שר הפנים לסלו אנדרה (Laszlo Endre) לדיון בגטואיזציה במחוזותיהם. ב-16 באפריל 1944 הוקם באיזה גטו במרכז הכפר. ניהול הגטו הופקד בידי המועצה היהודית של הוסט (Huszt). נוסף על יהודי איזה נאלצו לעבור לגטו שבכפר כ-7,000 יהודים מאזורים שונים בנפת הוסט. הגברים נלקחו לעבודה בהרים הסמוכים בפיקוחו של הס"ס; זקניהם של הגברים גולחו כדי להשפילם. בגטו שרר רעב.
ב-24 במאי 1944 נשלחו תושבי הגטו ברגל לבית החרושת ללבנים דווידוביץ (Davidovics) בהוסט, מרחק כ-70 קילומטרים מאיזה, ובסוף מאי הם גורשו בשני טרנספורטים לאושוויץ.
כמה עובדי כפייה לשעבר שנמלטו להרים לפני הקמת הגטו באיזה, נתפסו ברובם לאחר כחודש וגורשו גם הם לאושוויץ.
