בראשית המאה העשרים ישבו בסירוטינו כ-1,700 יהודים – כ-90 אחוזים מאוכלוסייתה. תהליכי עיור ותיעוש בברית-המועצות בתקופה הסובייטית הביאו לידי ירידה ניכרת במספר היהודים בעיירה, וערב מלחמת העולם השנייה נותרו בה כ-300 יהודים. בעיירה היה בית ספר ביידיש.
בתחילת המלחמה בין גרמניה לברית-המועצות נותרו רבים מיהודי העיירה במקומם, אף-על-פי ששמעו מפליטים יהודים מפולין שהתגוררו בעיירה הסמוכה שומילינו (Shumilino) שהגרמנים רוצחים את היהודים. יהודים שהסתתרו בכפרים בסביבה אף חזרו לסירוטינו, משום שבזמן הכיבוש עצמו, בין 6 ל-10 ביולי 1941, לא פגעו החיילים הגרמנים בתושבי העיירה. ואולם כעבור ימים אחדים החלו הגרמנים לשדוד את רכושם של היהודים ולשלוח גברים יהודים לעבודת כפייה. כארבעים צעירים יהודים תושבי העיירה שנלקחו כביכול לעבודה בוויטבסק בסוף יולי או בתחילת אוגוסט (ולפי מקור אחר בספטמבר) 1941, נרצחו כולם במקום לא ידוע. באותה תקופה נשלחו לעבודת כפייה רוב היהודים, לרבות זקנים, ילדים ונשים.
בסתיו 1941 רוכזו כל יהודי סירוטינו בגטו שהוקצו לו כמה בתים ישנים בפאתי העיירה. היהודים הורשו לקחת לגטו את חפציהם ואף הותר להם לצאת מתחומי הגטו, אך לא ללון מחוץ לו. יהודי הגטו נשדדו בידי גרמנים ושוטרים בלרוסים.
גטו סירוטינו חוסל ב-18 בנובמבר 1941. הגרמנים, בעזרתם של שוטרים בלרוסים, רצחו את כל תושביו בגיא גנילוי מוסט (Gniloi Most) הסמוך לעיירה.
