המכון הבין-לאומי לחקר השואה

צעירים יהודים מהגטו בפיוטרקוב טריבונלסקי Piotrkow Trybunalski. ארכיון יד ושם, 4613/922

Piotrkow Trybunalski, Poland, קבוצת עובדים יהודיים במפעל לייצור שמשות, 04/1943. ארכיון יד ושם, 7032/1

לפני המלחמה. ערב מלחמת העולם השנייה חיו בפיוטרקוב טריבונלסקי, עיר עתיקה שיהודים ישבו בה עוד מימי הביניים, כ-10,300 יהודים – כחמישית תושביה. רבים מהיהודים עסקו במסחר ומלאכה. בעיר פעלו איגודי סוחרים, בנק לסוחרים וכן בנק קואופרטיבי של אגודת ישראל. בקרב היהודים פעלו כל המפלגות היהודיות שפעלו בפולין ותנועות הנוער שלהן. עם מגוון מוסדות החינוך היהודי בעיר נמנו גני ילדים פרטיים ושל הבונד, בתי ספר של ציש"א, של המזרחי, של אגודת ישראל, של "יסודי התורה" ושל "בית יעקב", גימנסיה מעורבת לבנים ולבנות, בית ספר מקצועי של אורט ולידו פנימייה, שתי ישיבות ועוד. מוסדות התרבות והספורט היו מפותחים, ובעיר יצאו לאור שלושה שבועונים יהודיים. עם מוסדות הסעד והרווחה של הקהילה היהודית נמנו שני בתי יתומים, בית חולים יהודי ומוסדות צדקה רבים. בית הכנסת הגדול של פיוטרקוב טריבונלסקי נחשב אחד המפוארים בפולין.
בין שתי מלחמות העולם היו כמה תקריות אנטישמיות, לרבות פגיעות פיזיות ביהודים, אך היו גם גינויים פומביים שלהן מצד תושבי העיר הפולנים ופרנסיה.
הכיבוש הגרמני. פיוטרקוב טריבונלסקי נכבשה בידי הגרמנים ב-5 בספטמבר 1939. רבים מיהודי העיר נמלטו לכפר הסמוך סוליוב (Sulejow). יותר מ-1,000 יהודים נהרגו בהפצצות. בימי הכיבוש הראשונים הצליחו כ-2,000 מיהודי העיר להימלט לאזור שבשליטת הסובייטים, אך מיד בתום הקרבות נהרו לעיר אלפי פליטים יהודים ופולנים. כבר ביום הכיבוש נרצחו כמה עשרות יהודים. למחרת הקיפו חיילים גרמנים רובע שרוב אוכלוסייתו הייתה יהודית, השליכו רימוני יד וירו לבתים דרך החלונות. הרובע עלה באש, ויהודים רבים נהרגו. יהודים נחטפו לעבודת כפייה, רכושם של יהודים נשדד, הוטלו עליהם מסי עונשין כבדים, תנועתם הוגבלה, ונגזרו עליהם עוד גזרות רבות. בתי כנסת, בתי מדרש ושטיבלעך ותשמישי הקדושה שבהם חוללו ונשדדו, התפילה בציבור נאסרה, ויהודים שנתפסו מתפללים נענשו קשות. עם הזמן נהרסו שני בתי עלמין של היהודים, והמצבות שימשו לריצוף רחובות ודרכים. ב-12 בדצמבר 1939 הצטוו היהודים לשאת סרט זרוע לבן ועליו מגן דוד בצבע כחול. כל בתי העסק והמפעלים עברו אריזציה.
עם הכיבוש הגרמני התמוטטה מסגרת הקהילה היהודית בעיר, אך עד מהרה עלה הצורך לשוב ולכונן אותה. רב העיר, הרב משה חיים לאו, סירב לשמש "זקן היהודים", אך בפועל במשך חודש ימים ניסה בכל כוחו להקל את מצב היהודים. ב-14 באוקטובר 1939 מינו הגרמנים את זלמן טננברג, לשעבר יושב ראש הקהילה, לתפקיד יושב ראש היודנרט של העיר ולנשיא היודנרטים של מחוז פיוטרקוב. לסגנו נתמנה שמעון ורשווסקי. בתחילה היו ביודנרט 12 חברים, אך במרוצת הזמן הוכפל מספרם. רובם היו אנשי הבונד. באביב 1940 הוקם בעיר שירות סדר יהודי בפיקודו של יצחק מגנר. אחד התפקידים החשובים של היודנרט היה לספק צוותים לעבודת הכפייה. יהודים אמידים פדו את עצמם מעבודת הכפייה, והכסף ששילמו שימש למימון שכרם של מי שנאלצו לצאת לעבודה. חברי היודנרט עשו כל שביכולתם להקל על יהודי העיר ועל הפליטים שהגיעו אליה, ומרביתם אף היו פעילים בעבודה פוליטית מחתרתית. רוב תושבי הגטו כיבדו אותם והכירו בהנהגתם.
הקמת הגטו, מוסדותיו וניהול החיים בו. באוקטובר 1939 הודיע המפקד הגרמני של העיר (Oberburgermeister) הנס דרקסל (Hans Drexel) לרב לאו על תחילת הקמת הגטו בפיוטרקוב טריבונלסקי. המעבר לגטו הסתיים בסוף ינואר 1940. היודנרט דאג להחלפת דירות בין פולנים נוצרים שהתגוררו בתחום הגטו ליהודים שעברו אליו. עם זאת, עד אביב 1942 הוסיפו פולנים רבים להתגורר בתחומי הגטו. בגטו נכללו כ-180 בתים בשטח לא גדול, והצפיפות בו גברה עם בואם של אלפי פליטים יהודים. באפריל 1942 הגיע המספר הרשמי של היהודים בגטו ל-16,500, ובהם כ-8,000 פליטים, אך בפועל היה המספר גדול יותר, שכן בגטו התגוררו עוד כ-2,000 יהודים שלא היו רשומים כלל.
שלטים שהוצבו ליד גבולות הגטו וליד השער הראשי נשאו את הכתובת "גטו" וציור של גולגולת, אך הגטו לא גודר ולא הוצבה סביבו שמירה. למרות הגבלות התנועה שהוטלו עליהם, כמה שעות ביום הורשו יהודי פיוטרקוב טריבונלסקי לצאת מהגטו ללא רישיון, ולאחדים מהם אף הותר רשמית לנוע בחופשיות בכל הנפה למטרות מסחר בעבור הגרמנים. יהודים המשיכו לעסוק במסחר ויצרו קשרים עם ורשה, צ'נסטוחובה (Czestochowa) וערים אחרות. בגטו פעל מפעל לעיבוד עורות. לגטו הוברחו קמח, עצים ובשר ופעלו בו אפילו כמה בתי קפה שהגישו דברי מאפה. בגטו פעל שוק שחור של המרת כספים, ויהודים רבים ביקרו בשוק בעיר כדי למכור בו את מיטלטליהם. השלטונות הגרמניים והפולניים ידעו על כל הפעילות הבלתי חוקית הזאת, על ההברחות ועל מעשים בלתי חוקיים אחרים, אך העלימו עין תמורת שוחד.
יהודים עבדו בגטו בסדנאות שהפעיל היודנרט, אך רוב מקומות העבודה הרשמיים היו מחוץ לו, וכמה אלפי יהודים עבדו בבתי חרושת לזכוכית, לעץ ולכוהל. רבים מתושבי הגטו התפרנסו גם מהזמנות פרטיות של לקוחות ארים. נוסף על כך גויסו קבוצות של יהודים לעבודת כפייה ונלקחו לעבוד בבניין, בחפירות ובחקלאות בעיר ובסביבתה. עובדי הכפייה עבדו בתנאים קשים, וקצתם נספו במהלך העבודה. יהודים נשלחו גם למחנות עבודה; כ-1,200 יהודים עבדו בין אפריל 1940 לדצמבר 1941 במחנה עבודה בוויטוב (Witow), ובאביב-קיץ 1940 נשלחו מאות גברים יהודים למחנות באזור לובלין. היודנרט, עסקני הציבור בגטו והרב לאו ארגנו פעולות סיוע לכלואים במחנות והצליחו אפילו לפדות כמה מהם. יהודים רבים נספו במחנות.
רבים מתושבי הגטו, ובעיקר מקרב הפליטים ואנשי האינטליגנציה, נזקקו לתמיכת הקהילה. היודנרט יזם הקמת בית יתומים לכ-500 ילדים, מועדון, גינות קטנות ומקומות משחק לילדים. מחלקת הסעד של היודנרט חילקה לנזקקים מענקים צנועים והפעילה מטבחים ציבוריים, ובמשך הזמן חולקו בהם יותר מ-2,000 מנות מדי יום. הוקמה מרפאה בראשותו של ליאון ויינציהר (Veintziher) והוקמו בית מרקחת ומרפאת שיניים. באמצע 1941 נוצר קשר בין יהודי גטו פיוטרקוב טריבונלסקי ובין סניף יס"ס בוורשה; יס"ס תמך במוסדות הסעד הקיימים ונוסף עליהם פתח מרפאה לאם ולילד, מרפאה לילדים עד גיל 14 וטיפת חלב לתינוקות.
בחורף 1940/41 פרצה בגטו מגפת טיפוס. למאבק במגפה גויסו כל רופאי הגטו, הוקמו בתי חולים זמניים וכמה חדרי בידוד לחולים וכן אורגנה יחידה סניטרית. בית המרחץ הורחב והותאם לשמש גם לחיטוי. עד אפריל 1941 הודברה המגפה. כשפרצה שוב בחורף 1941/42, היו בידי היודנרט אמצעים טובים יותר להיאבק בה ובין היתר עמדו לרשותו משאיות לפינוי פסולת.
בגטו המשיכו לפעול חדרים, ישיבות ותלמודי תורה, אך לא נפתחו בתי ספר כלליים, אף שהגרמנים הסכימו לאפשר לימוד בשפה העברית. בגטו פעלו גם קבוצות הוראה פרטיות רבות של כיתות גן וכיתות תיכון וכן ספריית השאלה וחוג לדרמה. יהודים דתיים המשיכו להתפלל במניין, בנו סוכות, ובפסח ת"ש ותש"א אף קיבלו מצות.
למרות האיסור על פעילותן הוסיפו מפלגות ותנועות נוער יהודיות כגון הבונד והשומר הצעיר לפעול בחשאי ויצרו קשרים עם פעילים בוורשה ובערים אחרות ואף עם המחתרת הפולנית. ב-1940 הגיע לביקור שליח מוורשה – מרדכי אנילביץ', לימים מפקד המרד בגטו ורשה – כדי לעודד את רוח ההתנגדות בגטו. ב-5 ביולי 1941 עצרה המשטרה הגרמנית את יושב ראש היודנרט זלמן טננברג. הגרמנים חשפו את פעילותן המחתרתית של קבוצות יהודיות שונות בגטו וכן את קשריהם של אנשי הבונד עם המפלגה הסוציאליסטית הפולנית (PPS). כעבור ימים אחדים נעצרה בגטו קבוצה גדולה של פעילי ציבור ושל אנשי הבונד ובהם עוד עשרה מחברי היודנרט. בספטמבר 1941, לאחר שעונו, שולחו העצורים לאושוויץ, ומיד לאחר מכן נודע על מותם שם. בעקבות זאת נפגעה מאוד פעילות הבונד בגטו, אם כי לא נפסקה כליל. גם השומר הצעיר המשיך בפעילותו.
הגרמנים מינו יודנרט חדש בהנהגתו של שמעון ורשווסקי וגם מפקד שירות הסדר היהודי הוחלף. אמנם כמה מחברי היודנרט הקודם המשיכו בתפקידם, אך נכללו גם בו יהודים שלא היו בני פיוטרקוב טריבונלסקי. היודנרט החדש נטה יותר לציית לגרמנים והיה אהוד פחות על הציבור.
מסוף 1941 הורע מצבם של יהודי הגטו. מסביב לגטו הוצבה שמירה, ורבו ההוצאות להורג של מבריחים. בראשית מרס 1942 ציווה ראש נפת פיוטרקוב טריבונלסקי לסגור לחלוטין את הגטו; כל הפולנים שעוד התגוררו בתחומו נאלצו להתפנות ממנו, ויהודים שנתפסו מחוצה לו הוצאו להורג. ב-1 באפריל 1942 הוכרז הגטו גטו סגור ושטחו צומצם.
האקציות וחיסול הגטו.באביב 1942 החלו להגיע לגטו שמועות על הגירושים הגדולים ועל רצח יהודים במחנה ההשמדה חלמנו, אם כי שמועות אלו לא התקבלו תחילה באמון רב. בספטמבר 1942 נודע ליודנרט על תכנית לגרש את יהודי הגטו ולהשאיר במקום רק כ-2,000 עובדים. ורשווסקי הצליח להעלות את מספר המיועדים להישאר בגטו ל-3,000. בלוק מיוחד שפונה בעבורם ברח' סטרו-ורשבסקה (Staro-Warszawska )הוקף גדר תיל.
בראשית אוקטובר 1942 גורשו לגטו פיוטרקוב טריבונלסקי יהודים מיישובים קטנים בסביבה. לנוכח השמועות המתגברות על חיסול הגטו ראו בכך תושביו אות מבשר רעות; הם ניסו בכל כוחם למצוא מקומות עבודה, הכינו מקומות מסתור, הצטיידו בתעודות אריות והכינו תכניות בריחה. ראשי היודנרט, הרב לאו ומנהיגי המפלגות דנו במצב והגיעו למסקנה שלהתנגדות קולקטיבית אין כל סיכוי להצליח, ופעלו אפוא לחיזוק רוחם של התושבים ועודדו אותם להכין מקומות מסתור.
ב-13 באוקטובר 1942 כיתרו את הגטו יחידות ס"ס ושוטרים גרמנים, אוקראינים, ליטאים ולטווים בפיקודו של קצין הס"ס וילי בלום (Willi Blum). האקציה החלה למחרת, בפיקודו של קצין הס"ס פרוכט (Freucht). תושבי הגטו, כ-25,000 בני אדם, נצטוו להתאסף בכיכר ליד מנזר הפרנציסקנים. באיסופם השתתפו גם אנשי שירות הסדר היהודי והיחידה הסניטרית היהודית. עובדי המפעלים נצטוו עוד קודם לכן להעביר את חפציהם לשטח המפעלים ולהישאר שם. כל מי שנמצאו בבתיהם נרצחו בהם בידי השוטרים הגרמנים. בכיכר נערכה סלקציה, ואחריה הועלתה קבוצה ראשונה של כ-6,000 בני אדם על קרונות בקר וגורשה למחנה ההשמדה טרבלינקה. הגירושים נמשכו שמונה ימים, ובמהלכם גורשו מהגטו לטרבלינקה כ-22,000 יהודים (או 20,000-18,000, על-פי גרסה אחרת). ברכבת הגירוש האחרונה גורשו גם כ-300 מתושבי הבלוק הבטוח לכאורה, ובהם דמויות ידועות בעיר, חברי יודנרט ורבנים ובכללם הרב לאו.
ברחוב סטרו-ורשווסקה (Staro-Warszawska), בבלוק שכונה "הגטו הקטן" ונשא את השם הרשמי "מחנה עבודה יהודי", נשארו כ-2,400-2,000 יהודים, רובם עובדי בתי החרושת והסדנאות, ואִתם גם יושב ראש היודנרט ורשווסקי וכמה מחברי היודנרט.
בשבועות שלאחר האקציה הגדולה נתגלו או יצאו ממחבואם עוד יהודים רבים. הגרמנים רצחו מאות מהם, ובכללם נשים וילדים, ביער רקוב (Las Rakowski) הסמוך. באחת האקציות במקום, ב-19 בדצמבר 1942, קמו עשרות יהודים על רוצחיהם והתנפלו עליהם בידיים ריקות. קצתם נרצחו וכמה הצליחו לברוח, אך הוסגרו לאחר מכן לידי הגרמנים.
מקצת היהודים שיצאו מהמחבוא הצטרפו לתושבי הגטו הקטן, שמספרם כבר התקרב ל-4,000, אשר הועסקו במפעלים ובאיסוף רכושם של המגורשים. בפברואר-מרס 1943 נשלחו כ-500 יהודים מהגטו הקטן לבית החרושת לחימוש בסקרז'יסקו-קמיינה (Skarzysko Kamienna).
רצח התושבים נמשך לאורך כל ימי הגטו הקטן. ב-18 במרס 1943 רצחו הגרמנים עשרה יהודים בבית העלמין, לאחר שהובטח להם שיישלחו לארץ-ישראל במסגרת חילופי אוכלוסין עם גרמנים שישבו במושבה שרונה, ובהמשך השנה הוצאו להורג עוד יהודים מתושביו.
הפעילות הפוליטית המחתרתית של היהודים בגטו הקטן לא פסקה. ליהודים הגיעה ספרות מחתרת ומתי מעט חברי הבונד קיימו קשר עם מרכזם בוורשה.
רוב יהודי הגטו הקטן גורשו ביולי (או במאי, לפי מקור אחר) 1943. באקציה נרצחו כל הילדים שנותרו בגטו וכן כמה נשים, בסך הכל כ-40 נפשות. במקום נותרו 1,720 יהודים בלבד, והם הועברו לשני מחנות סמוך לבתי החרושת לזכוכית ולמוצרי עץ. למחנות העבודה פיונקי (Pionki), בליז'ין (Blizyn) וסטרחוביצה (Starachowice) ולמחנות ברדום ובאוסטרובייץ (Ostrowiec) שולחו כ-600-500 יהודים (או 1,500, על-פי מקור אחר).
לאחר הגירוש תלו השלטונות הגרמניים בתחנת רכבת שלט ועליו הכתובת: "פיוטרקוב טריבונלסקי יודנריין". כעבור כחודש נערכה סלקציה בקרב היהודים שעבדו בבתי החרושת: 120 יהודים נשלחו למחנה העבודה פיונקי, ו-100 יהודים נשלחו למפעלים בטרופאו (Troppau) שבחבל הסודטים. היהודים הנותרים המשיכו לעבוד במחנות העבודה עד חיסולם ב-25 בנובמבר 1944, ואז פונו למחנות ריכוז בידי הכוחות הגרמנים הנסוגים.