המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Poland ,Czestochowa, רוכלי רחוב בגטו, 1942.
ארכיון יד ושם, 79BO5
Czestochowa, Poland, תצלום של יהודים הולכים בתוך הגטו, עונדים סרט יד.
ארכיון יד ושם, 9838/11

לפני המלחמה. בראשית שנות השלושים של המאה העשרים התגוררו בצ'נסטוחובה יותר מ-25,000 יהודים שהיו יותר מחמישית אוכלוסייתה. הם עסקו בתעשייה, מלאכה ומסחר, בעיקר בענפי ההלבשה, הבניין והמתכת. בפעילותם הכלכלית הסתייעו במוסדות אשראי וחיסכון יהודיים, באיגודי עובדים יהודיים ובשתי קרנות להלוואות ללא ריבית. כל מגוון המפלגות ותנועות הנוער היהודיות היו מיוצגות בעיר, ובכלל זה מפלגות ציוניות, אגודת ישראל, הבונד ומפלגת הפולקיסטים הפולנית-יהודית. המפלגה הקומוניסטית הפולנית הייתה פעילה אף היא בעיר, ויהודים בלטו בקרב חבריה.
עם מגוון מוסדות החינוך היהודי בצ'נסטוחובה נמנו כחמישים חדרים, כמה ישיבות, שישה גני ילדים, שמונה בתי ספר יסודיים, שתי חטיבות ביניים ושני בתי ספר תיכון. רבות מהבנות התחנכו בבית ספר של "בית יעקב" מיסודה של אגודת ישראל. ארגונים אחדים הציעו שיעורי ערב לבני נוער ולמבוגרים. כמו כן פעלו בעיר אגודה לקידום הוראת היידיש בקרב הפועלים, תזמורת, מקהלות, חוגי דרמה, אגודות ספורט וכמה ספריות שהשאילו ספרים ביידיש ובעברית. בשנים שבין שתי מלחמות העולם ראו אור בצ'נסטוחובה, בפרקי זמן שונים, כעשרים עיתונים ביידיש, כמה מהם יומונים. הסניף המקומי של ארגון הבריאות טא"ז העסיק חמישה רופאים, חילק מזון למאות ילדים מהעיר ומיישובים סמוכים והפעיל מחנות בחופשות הקיץ והחורף ליותר מאלף ילדים בכל שנה. בעיר פעל גם בית חולים יהודי ובו חמישים מיטות.
ב-27 במאי 1919, בגל האלימות ששטף את פולין אחרי מלחמת העולם הראשונה, נהרגו שבעה מיהודי צ'נסטוחובה ונפצעו 42 בפוגרום שעשה בהם המון פולני בהשתתפותם של חיילים חמושים. ב-19 ביולי 1937 נרצח בפוגרום אחד מיהודי העיר וכמה עשרות יהודים נפצעו. בסוף 1938 הגיעו לצ'נסטוחובה כ-600 יהודים שגורשו מגרמניה הנאצית לזבונשין (Zbaszyn). כ-130 מהפליטים נשארו בעיר והוקם ועד הצלה כדי לסייע להם.
הכיבוש הגרמני. הגרמנים כבשו את צ'נסטוחובה ב-3 בספטמבר 1939. למחרת, יום שכונה אחר כך "יום שני העקוב מדם", נרצחו 500-300 מתושבי העיר, קצתם יהודים, בידי חיילים גרמנים ואנשי יחידת איינזצקומנדו 2/5 שפעלה בתחומי אחריותה של הארמיה העשירית והגיעה לצ'נסטוחובה באותו יום. בשבועות שלאחר מכן נחטפו כמעט מדי יום גברים, נשים וילדים יהודים ונלקחו לעבודת כפייה. ב-10 בספטמבר 1939 פוזרו כ-700 גברים, רבים מהם יהודים, במחנות של "אזרחים שבויי מלחמה" באתרים שונים ובהם דרזדן שבגרמניה. רבים מהם חזרו לצ'נסטוחובה בדצמבר 1939.
ב-15 בספטמבר נצטוו יהודים שהיו בבעלותם עסקים גדולים ובתי חרושת למסור אותם לידי הגרמנים. בתוך כמה שבועות נסגרו או הוחרמו בצ'נסטוחובה כל העסקים שבבעלות יהודים, למעט אלה ששימשו את הגרמנים. חנויות ועסקים של יהודים שנשארו בידיהם סומנו במגן דוד צהוב. באמצע דצמבר 1939 חויבו יהודי צ'נסטוחובה לשאת על זרוע ימין סרט לבן ועליו מגן דוד. ב-25 בדצמבר 1939, חג המולד, עשו הגרמנים פוגרום ביהודי העיר והעלו באש את בית הכנסת המכונה "דייטשע שול" (בית הכנסת הגרמני) באמתלה שמוחזק בו נשק. באחד הלילות של ינואר 1940 רוכזו אלפי יהודים באחת הכיכרות בעיר, רכושם נשדד ונשים רבות נאנסו. בין פברואר לאפריל 1940 עצרו הגרמנים עשרות אנשי אינטליגנציה ופעילי ציבור יהודים ופולנים ורובם הוצאו להורג.
מוסדות יהודיים. ב-13 בספטמבר 1939 מינו הגרמנים בצ'נסטוחובה יודנרט של שישה חברים בראשותו של לייב (לאון) קופּינסקי. לקראת סוף ספטמבר גדל מספר החברים ל-24, אך הניהול היה במידה רבה בידיה של נשיאות של שבעה חברים. אמנם היודנרט נועד בתחילה לספק לגרמנים עובדי כפייה, אך הוא נאלץ עד מהרה לטפל בבעיות שיהודי העיר נאלצו להתמודד אתן.
ב-1940 הגיעו לצ'נסטוחובה כ-10,000 פליטים יהודים מלודז', רדומסקו (Radomsko), ורשה, קרקוב, פלוצק (Plock) ועוד, ובעיר היו כעת כ-33,000 יהודים. מספר היהודים הוסיף לעלות גם אחר כך; על-פי מיפקד עירוני ב-1941 הגיע מספרם ל-35,000, אך בפועל היו בעיר קרוב ל-40,000 יהודים. ביוני 1942, לאחר שהועברו לצ'נסטוחובה כ-15,000 מיהודי הסביבה, היו בה בין 40,000 ל-50,000 יהודים.
אף שעד מרס 1940 כבר החרימו הגרמנים את רוב החנויות שעוד נשארו בבעלות היהודים, הוסיפו לפעול בעיר חנויות ובתי מלאכה מאולתרים שלהם. במארס-מאי 1940 נדרשו כל הגברים היהודים בני 60-12 להירשם ביודנרט ולהתייצב פעם בשבוע לעבודת כפייה. לאחר מכן התאפשר לשלם תמורת פטור מחובה זו. ב-1940 הגיע מספר העובדים ליותר מ-2,600 ביום, וב-1941 – לכ-4,800.
במאי 1940 הוקם בצ'נסטוחובה שירות סדר יהודי (שכונה בתחילה "פיקוח על התנועה ברחובות" [IRU]). בתחילה הוא פיקח על תנועת היהודים ברחובות העיר, על הסדר ועל הציות לגרמנים ומנע התכנסות יהודים במקומות אסורים. לימים קיבל עליו שירות הסדר תפקידים משטרתיים-מינהליים כמו שמירה על הסדר בעת חלוקת מזון, פיקוח על התעבורה, שמירה על החנויות שבבעלות יהודים מפני ביזה והוצאה לפועל של הוראות היודנרט, הוראות המשטרה הפולנית והשלטונות הגרמניים.
בראש שירות הסדר עמד גלסטר (Galster) ובתחילה שירתו בו 24 שוטרים, אך עם הזמן גדל מספרם ל-81. עד הקמת הגטו שירתו השוטרים – כולם צעירים מכל שכבות החברה היהודית – בהתנדבות, ובתמורה שוחררו מעבודת הכפייה ומשילוח למחנות עבודה מחוץ לעיר, שהגרמנים החלו לשלח אליהם יהודים מצ'נסטוחובה ביוני 1940.
מינואר 1940 ארגנו יותר ממאתיים מורים יהודים קבוצות לימוד לילדים ברמות שונות והן פעלו עד לחיסולו של הגטו.
במהלך 1940 החלו הגרמנים לאסור על יהודים את הכניסה לרחובות מסוימים בעיר ופינו מהם את תושביהם היהודים, ומחלקת הדיור של היודנרט נאלצה למצוא מקומות מגורים לאלפי היהודים שפונו מבתיהם ולפליטים שהגיעו לעיר. באותה שנה הוסדרו פתרונות דיור ליותר מ-5,000 יהודים.
מחלקת הסעד של היודנרט ריכזה את הסיוע במזון, ביגוד, תרופות ודלק להסקה ליהודי העיר הנזקקים ולמי שנשלחו למחנות עבודה. המטבח הציבורי הראשון ליהודי צ'נסטוחובה נפתח בינואר 1940, ועד יוני כבר פעלו בעיר שישה מטבחי תמחוי וסיפקו ארוחות חמות תמורת תשלום סמלי. לצד מחלקת הסעד הוקם ועד הצלה לפליטים היהודים שהגיעו לעיר. לאחר שפינו הגרמנים את בניין בית החולים העירוני היהודי, הקימה מחלקת הבריאות של היודנרט בית חולים ברובע היהודי. כשהחלו יהודים לחלות בטיפוס, נפתח בית חולים שני בניהולו של ד"ר דוד כגן.
בשנים הראשונות של הכיבוש פעלו לצד היודנרט שני מוסדות ציבור יהודיים: טא"ז וּועד הפועלים. טא"ז חידש את פעילותו בצ'נסטוחובה באמצע ספטמבר 1939 והפעיל בה שלוש מרפאות: לעובדי כפייה, לחולים ופצועים ולפליטים. בסוף 1940 העסיק טא"ז 31 רופאים, שמונה אחיות וכמעט מאתיים חובשים וחובשות. טא"ז הפעיל גם תחנות הזנה לחלוקת מזון לילדים ולתינוקות, ואלה הפכו בהדרגה למועדונים של פעילות חינוך ותרבות בסתר. פעילות טא"ז מומנה על-ידי תרומות של יהודים אמידים, על-ידי מכירת כרטיסים להופעות ומכירת עבודות יד של ילדים וכן על-ידי תמיכה ממשרד הג'וינט בוורשה.
ועד הפועלים הוקם במאי 1940 כדי ללחוץ על היודנרט לשפר את תנאי החיים והתזונה של העובדים וייצג קרוב ל-5,000 עובדי כפייה בצ'נסטוחובה. בדצמבר 1940 מונה משה ליבלינג לראש הוועד. הוועד הקים קופת חולים וקרן לפועלים נכים וגם קיים פעילויות תרבות. חברי הוועד הסתכסכו בכמה עניינים עם היודנרט ואחדים מראשי הוועד נעצרו לפעמים בידי שירות הסדר היהודי.
הקמת הגטו, מוסדותיו וניהול החיים בו. ב-9 באפריל 1941 הכריז ריכרד ונדלר (Richard Wendler), ראש העיר הגרמני של צ'נסטוחובה, על הקמת גטו באזור בצפון-מזרח העיר שפונו ממנו כ-3,300 תושבים לא-יהודים, והיהודים נדרשו לעבור אליו עד 23 באפריל. הגטו לא גודר, אבל היודנרט נדרש לבנות קיר בגובה שלושה מטרים לאורך חצרות הבתים שגבלו בצד הארי של העיר. בכניסה לגטו מן הצד הארי הציבו הגרמנים שלטי אזהרה מפני סכנת מגפה. על היהודים נאסר לצאת מהגטו, אך הפולנים הורשו לעבור דרכו, וכך התאפשר ליהודים לעסוק בסחר לא חוקי ולהשיג מזון. אחדים מבעלי המלאכה היהודים שהגרמנים נזקקו לשירותיהם רוכזו עם משפחותיהם בבניין אחד מחוץ לגטו.
ב-1941 יצאו מדי יום ביומו כ-8,000 איש ואישה מתושבי הגטו לעבודת כפייה מחוץ לגטו וקיבלו תשלום מקופת היודנרט. תנאי העבודה היו לעתים קשים ביותר, ובחורף 1941/42 מתו רבים מהעובדים בגלל הקור העז.
שירות הסדר היהודי הפך לכוח משטרתי לכל דבר, וב-1942 גדל מספר השוטרים ל-250. רבים פילסו את דרכם לשורותיו בשוחד, ואחדים מהם השתיל בו הגסטפו.
ביולי 1941, כדי לאחד את גופי הסעד ולתאם את כל פעולות הסעד והרווחה, הוקם בגטו סניף של יס"ס. ראש הסניף היה יושב ראש היודנרט קופינסקי. הארגון הפעיל בין השאר בית יתומים, בית זקנים ומעון יום לילדים.
בגטו הייתה פעילות חינוך ותרבות ענפה שהתנהלה כולה בחשאי: היו בו שיעורי תורה, חוגי דרמה ומקהלה, נערכו בו קונצרטים, הייתה בו ספרייה של הבונד וראה בו אור עיתון סטירי. עד קיץ 1941 הצליחו חברי הבונד להבריח מוורשה דברי דפוס ולהפיץ אותם בגטו צ'נסטוחובה.
מצבם של יהודי הגטו החמיר בהדרגה, בייחוד מחורף 1941/42 ואילך. במחצית הראשונה של 1942 ביטל ראש העירייה הגרמני החדש, אברהרט פרנקה (Eberhardt Franke), את הסמכות שניתנה לפולנים להנפיק ליהודים רישיונות יציאה מן הגטו והנהיג מדיניות של הוצאה להורג של כל יהודי שנתפס מחוצה לו. מפברואר 1942 נרצחו עשרות יהודים שנמצאו מחוץ לגבולות הגטו.
אקציות וחיסול הגטו. במאי 1942 נורו למוות 50 יהודים, רובם אנשי ציבור ידועים. סמוך לאותו מועד נפוצו בגטו שמועות על גירוש היהודים מאזור לובלין למחנות מוות. אחדים מהמגורשים היו רופאים מצ'נסטוחובה שנשלחו קודם לכן ללובלין כדי לטפל בחולים יהודים. אבל היהודים התקשו להאמין לשמועות האלה.
ב-3 באוגוסט 1942 פרצו לגטו ז'נדרמים גרמנים, אנשי גסטפו וחיילים של חיל האוויר הגרמני, בזזו והרסו את בית החולים היהודי ורצחו יהודים אחדים ברחובות.
תושבי הגטו התחילו לחשוש מפני גירוש ממשמש ובא, בין היתר בגלל הדיווחים שהגיעו על האקציה הגדולה בגטו ורשה (יולי-ספטמבר 1942). כמה פליטים מוורשה הצליחו להגיע לצ'נסטוחובה, והמתח בגטו גבר מאוד.
האקציה הגדולה בגטו צ'נסטוחובה, בפיקודו של קצין הס"ס פאול דגנהרט (Paul Degenhardt), החלה ב-22 בספטמבר ונמשכה עד 7 באוקטובר 1942. ב-21 בספטמבר, יום הכיפורים תש"ג, נתנו הגרמנים ליהודים יום חופשה מעבודה ואפשרו להם להשתתף בתפילות בציבור. במקביל יצאו אנשי הגסטפו והז'נדרמים במצוד אחר יהודים שהסתתרו בצד הארי ורצחו כמה מהם.
ב-22 בספטמבר בשעות הערב כיתרו את הגטו שוטרים גרמנים ופולנים בסיוע של יחידות אוקראיניות ולטוויות שהגיעו לעיר קודם לכן. הם התקינו תאורה בכל הרחובות כדי להקשות על היהודים לחמוק ולהסתתר. כשהבינו תושבי הגטו את המתרחש, התאספו אלפים מהם ליד שער השופ של מפעל "מטלורגיה", שנסגר לאותו יום, ונפנפו בתעודות העבודה שלהם. דגנהרט ואנשיו עשו ביהודים סלקציה. הם אספו בחצר השופּ אלפי יהודים "כשירים לעבודה", ואת האחרים, ובכללם גם בעלי רישיונות עבודה, שלחו אל מותם. באותו היום שולחו מצ'נסטוחובה לטרבלינקה, דרך תחנת הרכבת זבודז'יה (Zawodzie), קרוב ל-7,000 יהודים, ובהם חולים שאושפזו בגלל מחלות מידבקות. עוד מאות יהודים נרצחו ברחובות ונקברו בקבר אחים ברחוב קוויה (Kawia). עד 7 באוקטובר יצאו מצ'נסטוחובה לטרבלינקה עוד חמישה טרנספורטים שבכל אחד מהם קרוב ל-6,000 יהודים. בכל קרון בקר נדחסו כ-130 בני אדם.
עם המגורשים נמנו גם רוב חברי היודנרט ושירות הסדר היהודי, הם ובני משפחותיהם אִתם. עוד יהודים רבים (קרוב לאלפיים על-פי כמה הערכות) נרצחו בגטו. במהלך האקציה היו הגנֵבות והביזה דבר שבשגרה. יהודים רבים ניסו להסתתר, אך הגרמנים סרקו את הגטו ביסודיות כדי למצוא אותם.
במהלך האקציה ועד 1 בנובמבר 1942 העבירו הגרמנים יהודים כשירים לעבודה מן הגטו למחנות עבודה זמניים בתחומי העיר צ'נסטוחובה. את השוטרים והרופאים היהודים שנשארו ואת בני משפחותיהם ריכזו הגרמנים בבניין אחד בעיר. קצתם שולחו למחנות המוות וקצתם נשארו שם עד שהועברו ל"גטו הקטן" ב-9 בפברואר 1943.
הגטו הקטן. קבוצות של יהודים, ובהם אסירי מחנות עבודה שהובאו לשם כך אל הגטו, הועסקו לאחר שורת האקציות בניקוי הגטו ובפינויו וניסו לעזור ליהודים ששרדו במקומות מסתור וכעת שוטטו וחיפשו שיירי מזון.
לקראת סוף אוקטובר החלו הגרמנים להחזיר יהודים ששרדו במחנות הזמניים לשטח קטן, דל ומוזנח בצפון-מזרח הגטו, ליד הנהר ורטה (Warta). ב-1 בנובמבר 1942, כשהוצהר על סיום הגירושים, הוכרז השטח הזה, שהיה מוקף גדר תיל ובה שער אחד, "מחנה יהודי לעבודת כפייה". המחנה כונה גם "הגטו הקטן". דגנהרט מינה למפקדו את ס"ס-שארפירר (סַמל) אוטו איברשר (Otto Ueberschaer), שהשתתף השתתפות פעילה באקציה הגדולה.
בסוף דצמבר 1942, אחרי שהגיעו לגטו הקטן יהודים ממחנות העבודה, עלה מספר היושבים בו לפי המניין הרשמי ליותר מ-5,000, ונוספו עליהם כמה מאות יהודים שחיו שם בסתר. כל היהודים בגטו הקטן נדרשו לשאת מספרים על בגדיהם. בדצמבר 1942 הופרדו מגורי הנשים ממגורי הרווקים, ומגוריהם של הזוגות הנשואים חצצו ביניהם. בכל בוקר התייצבו תושבי הגטו למסדר ולוו אל מקומות עבודתם. מפעם לפעם שלף מהם איברשר יהודים אחדים – כמה מהם נשלחו למחנות עבודה וכמה מהם נורו בבית הקברות היהודי. העובדים חזרו לגטו אחרי משמרת עבודה של 12 שעות ובתשע בערב היה כיבוי אורות. היודנרט חזר לפעול בגטו הקטן בראשותו של קופינסקי, ומטבח ציבורי שהקים היה מקור המזון היחיד לכל תושבי הגטו. כמו כן הקים היודנרט בגטו הקטן בית חולים קטן ותחנת הזנה לילדים.
ב-4 בינואר 1943, כשהיו מרבית היהודים בעבודה מחוץ לגטו, כיתרה המשטרה הגרמנית את הגטו בסיועם של אוקראינים ופולנים. חלק מהכוחות האלה, בפיקודו של פליקס רון (Felix Rohn), סגנו של דגנהרט, נכנסו לגטו וסרקו אותו בחיפוש אחר יהודים מסתתרים. קרוב ל-350 יהודים שנתפסו באקציה זו, רובם נשים וילדים, שולחו מהגטו לרדומסקו ומשם לטרבלינקה. כמה צעירות קפצו מהרכבת ושתיים מהן הצליחו לחזור לצ'נסטוחובה. עוד כמאתיים גברים ונשים נורו למוות ברחוב קאוויה.
בתגובה לפעילות המחתרת ב-4 בינואר 1943 (ראו להלן) תגברו הגרמנים את נוכחותם בגטו. דגנהרט הטיל את הפיקוד על הגטו של שני שוטרים גרמנים דוברי פולנית, היינריך קסטר (Heinrich Koester) והיינץ לשינסקי (Heinz Lashinski), ופתח במצוד אחרי חברי המחתרת. ב-9 בפברואר 1943 ציווה דגנהרט על היהודים שחיו מחוץ לגטו –¬ בעלי מלאכה, רופאים ושוטרים יהודים ¬– לשוב לגטו. במהלך שבועות אלו שבין ינואר לפברואר 1943 עשו כמה מתושבי הגטו ניסיונות נואשים לברוח למקומות מסתור בצד הארי. מרבית הנמלטים נהרגו.
באקציה שעשו הגרמנים ב-25 ביוני 1943 חוסל חלק ניכר מהגטו הקטן. כל התושבים נקראו למסדר ונעשתה בהם סלקציה. החלשים והזקנים נרצחו. קבוצת נערים בני 15-12 שרדה בזכות התערבותו של לידט (Liedt), מנהל מפעל גרמני שהסכים לקבלם למחנה עבודה סמוך למפעל הסג (Hasag). בסיום האקציה רצחו שוטרים גרמנים את כל החולים וכן קבוצה של ילדים שהוסתרו בבתי החולים של הגטו. יותר מ-200 גברים, נשים וילדים שהצליחו לשרוד במקומות מסתור האמינו להבטחתו של דגנהרט שיקבלו חנינה ויצאו ממחבואיהם; הם נתפסו, וכעבור יומיים נרצחו. לאחר מכן פוצצו הגרמנים את כל הבניינים שנותרו בגטו הקטן, והיהודים האחרונים ששרדו נהרגו.
אחרי חיסול הגטו הקטן נשארו במחנות העבודה של צ'נסטוחובה כ-4,000 יהודים, 3,500 מהם במחנה הסג-פלזרי (Hasag-Pelzery) והשאר במחנה הסג-ורטה (Hasag-Warta).
התנגדות. מסתיו 1941 פעלו בצ'נסטוחובה שתי הכשרות חלוציות, אחת של "השומר הצעיר" ואחת של "דרור". אחת ממטרותיהן הייתה לארגן התנגדות בגטו. בפברואר 1942 הגיעה לגטו קבוצה של חברי גורדוניה מוורשה.
בין יולי לספטמבר 1942, כשנפוצו השמועות על גירוש צפוי, נעשה ניסיון לאחד את פעילויות ההתנגדות בגטו. חברי המפלגות השונות תכננו להיפגש בנוכחותו של שליח האי''ל מוורשה ביום הכיפורים תש"ג, 21 בספטמבר 1942, אבל באותו היום הייתה שמירה מוגברת לקראת הגירושים לטרבלינקה ביום המחרת, מפגש התיאום לא התכנס, והתכנית לא יצאה אל הפועל.
אחרי שחוסל הגטו הגדול ניסו אישי ציבור ובני נוער ששרדו לארגן פעילות מחתרתית. כבר באוקטובר 1942 התארגנו בגטו כמה תאים של המחתרת. אחד מהם, בראשותו של הקומוניסט הנייק טנצר (Heniek Tencer), פעל להשגת נשק עוד לפני חיסול הגטו הגדול, ועתה הצטרפו אליו פעילים מתנועות אחרות. חברי תא מחתרת אחר שהתארגן באחד ממחנות העבודה המשיכו לפעול בגטו הקטן. במפגש שערכו בסוף דצמבר 1942 החליטו נציגים של כל תאי המחתרת בגטו להתאחד ולהקים בצ'נסטוחובה סניף של האי"ל, וכ-300 חברים היו לִפְקודיו של משה (מויטק) זילברברג איש השומר הצעיר. לארגון החדש היו קשרים עם האי"ל בוורשה, שכמה מנציגיו, ובהם טוסיה אלטמן ומרדכי אנילביץ', ביקרו בצ'נסטוחובה עוד בימי הגטו הגדול. על סגנו של זילברברג, סומק אברמוביץ', הוטל ליצור קשר עם המחתרת הפולנית. חברי האי"ל בצ'נסטוחובה, שהיו מאורגנים בתאים של חמישה, ניסו לרכוש נשק בכסף שאספו מתושבי הגטו, לעתים בכוח הזרוע.
ב-4 בינואר 1943, בזמן שעשה פליקס רון, סגנו של דגנהרט, סלקציה בין היהודים שנמצאו בגטו, החליטו כמה מחברי האי"ל שהיו שם באותה העת שהגיעה השעה לפעול. מנדל פישלביץ ירה באקדחו והרג את רון, ופצע שוטר אחר בסכין. הגרמנים השיבו אש והרגו שניים מלוחמי האי"ל, ורצחו עוד 25 גברים יהודים – עונש על המעשה. בעקבות כישלון הפעולה ובשל לחץ הגרמנים התפצלה המחתרת לשתי קבוצות, אם כי הן תיאמו ביניהן את פעילותן. חברי המחתרת הגבירו את מאמציהם להשיג נשק בצד הארי של צ'נסטוחובה, ייצרו בגטו רימוני יד ובקבוקי תבערה, הכינו בונקרים, חפרו מנהרות אל הצד הארי וניסו ליצור קשרים עם המחתרת הפולנית.
ב-19 במרס 1943 רצחו הגרמנים לוחמים יהודים שנתגלו בבונקר. למחרת הודיע דגנהרט שעל כל הרופאים, המהנדסים, עורכי הדין וחברי היודנרט להתייצב עם בני משפחותיהם ל"נסיעה לפלשתינה". מי שהתייצבו במקום הכינוס הוסעו במשאיות לבית הקברות היהודי, ושם נרצחו 127 מהם, ובהם ילדים. שישה מהעצורים, ובהם ולדק קופינסקי, בנו של יושב ראש היודנרט, הצליחו לקפוץ מהמשאית ולחזור לגטו. בעקבות האקציה הזאת הגבירה המחתרת את פעילותה, ויחסם של תושבי הגטו אל חבריה השתפר.
ב-22 או ב-23 באפריל 1943 עלו הגרמנים על עקבותיה של חוליית לוחמי מתחרת שניסתה לחבל במסילת ברזל. בקרב היריות נהרגו שניים מאנשי המחתרת ואחד נפצע ונתפס. בפעולת תגמול רצחו הגרמנים 25 יהודים שעבדו בשירותה של חברת הרכבת. עוד חברי מחתרת נתפסו ונרצחו ביוני 1943.
ב-25 ביוני 1943 פרצו כ-30 שוטרים גרמנים אל הגטו והסתערו על הבונקר המרכזי של המחתרת, שמקומו נודע להם ממלשין יהודי. בקרב היריות שהתפתח נהרגו כמה מלוחמי המחתרת. באותו ערב הצליחו כמה עשרות מלוחמי המחתרת לצאת במנהרה לצד הארי ונמלטו אל היערות.
למחרת, 26 ביוני, ניטש קרב יריות בין הגרמנים ובין הלוחמים האחרונים שנשארו בגטו בפיקודה של רבקה גלנץ. בקרב נהרג גרמני אחד ונפצעו שניים. כל הלוחמים היהודים נפלו בקרב.
ב-17 בינואר 1945, כששחרר הצבא האדום את צ'נסטוחובה, יצאו לחופשי כ-5,200 אסירים יהודים, כ-1,500 מהם היו תושבי צ'נסטוחובה.