המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Poland ,Falenica, חלק מבית שהיה בגטו. ארכיון יד ושם, 2579/2

בין שתי מלחמות העולם חיו בפלניצה כ-1,100 יהודים – כשני שלישים מתושביה. הם התפרנסו ממסחר וממלאכה, משירותי קיט לנופשים בחודשי הקיץ וממפעלים זעירים של בעלי מלאכה בענף הבנייה (נגרים, מסגרים וכו').
הקהילה תמכה בחברות סעד מסורתיות וכן החזיקה מרפאה ובה רופא ואחות. בית יתומים שהקים בעיירה ארגון טא"ז קיבל סיוע מעיריית ורשה. ארגון "צנטוס" קיים במקום קייטנות קיץ למאות ילדים יהודים. ב-1938 הוקם בעיירה מושב זקנים. רוב ילדי הקהילה למדו בחדרים מסורתיים, ובעיירה היו גם ישיבה קטנה ובית ספר "בית יעקב" של אגודת ישראל. במקום פעלו ספרייה, חוג דרמה ומועדון ספורט של "מכבי". מפלגות ותנועות נוער ציוניות וכן קִקיבוצי הכשרה חלוציים פעלו בפלניצה לצד אגודת ישראל והבונד. כמו כן פעלה בעיירה קבוצה של בני נוער קומוניסטים.
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בפלניצה כ-5,300 יהודים. עם פרוץ המלחמה ברחו רבים מהם לאזורי מזרח פולין.
הגרמנים כבשו את פלניצה ב-19 בספטמבר 1939. בפקודת הגרמנים הוקמו יודנרט ושירות סדר יהודי. כעבור שבועות אחדים רצחו הגרמנים את ראשי היודנרט צוקרמן ודינסטמן (Dienstman) ומינו במקומם את אליאש פינקל, יהודי אמיד מוורשה. ב-1941 הוחלף פינקל ברוקח המקומי ה' שנצר (Schanzer).
בדצמבר 1940 הקימו הגרמנים בעיירה גטו על שטח של כשני קילומטרים רבועים והעבירו אליו את יהודי היישובים באזור. הגטו הוקף גדר תיל ובה כמה שערים, אך הגטו נחשב גטו פתוח והיהודים יכלו לצאת ממנו.
היישוב מיידז'שין שליד פלניצה החל להתפתח בין שתי מלחמות העולם ושימש מקום קיט לתושבי ורשה בשל האוויר הצח והיערות שסביבו. ב-1926 הקימה בו תנועת הבונד בית הבראה לילדים על-שם מנהיגהּ ולדימיר מדם (Vladimir Medem). בית ההבראה קיבל סיוע מהג'וינט ומארגון "צנטוס". במקום פעלו אז גם בית יתומים ומושב זקנים.
עם הכיבוש באמצע ספטמבר 1939 תפסו הגרמנים רבים ממבני הנופש במיידז'שין. בעקבות הכיבוש והרעת מצבם הכלכלי של היהודים החל לפעול במקום ועד לעזרה סוציאלית בראשותה של מריה רייף. הוועד פתח באחת החווילות ביישוב מטבח ציבורי לתושבי מיידז'שין ופלניצה. מבחינה מינהלית היה היישוב כפוף ליודנרט ולגטו של פלניצה.
ב-1940 העבירו הגרמנים לפלניצה עשרות יהודים מלודז'. אחדים מהם צורפו לשירות הסדר היהודי, וגם העומד בראשו היה פליט מלודז', שיקר (Shyker) שמו. היהודים נלקחו לעבודת כפייה, תנועתם הוגבלה ורכושם הוחרם. בשטח המנסרה של ראובן נויבירט (Neubirt) נבנו צריפים והיא הפכה למחנה לעבודת כפייה. עם זאת התאפשר ליהודים המסחר עם שכניהם הפולנים. בית היתומים המשיך לתפקד, וכן הוקמה מרפאה.
בקיץ 1941, לאחר פלישת גרמניה לברית-המועצות, נסגר הגטו, הקשר עם האוכלוסייה הפולנית נותק, ומצבם הכלכלי של היהודים החמיר. עם זאת, הקצבים והאופים הצליחו להשיג בשר וקמח בדרכים בלתי חוקיות ולספק את תוצרתם לוורשה ולסביבותיה. רבים מהיהודים נשלחו למחנה העבודה ביוזפוב (Jozefow) שעל הנהר ויסלה, לקרצ'ב (Karczew) ולמקומות אחרים. בהיותו גטו סגור פרצו בו מגפות.
בינואר 1942 חיו בגטו כ-6,500 יהודים.
גטו פלניצה חוסל ב-18 באוגוסט 1942 וכל תושביו גורשו בקרונות מטען סגורים למחנה ההשמדה טרבלינקה. ראש היודנרט שנצר הרג את כל בני ביתו ושלח יד בנפשו לפני הגירוש. בעת חיסול הגטו היו כמה מעשי התנגדות. ולוול ילן (Velvl Yelen) ומוטקה גולדברג הרגו בגרזִנים את הגרמנים שבאו להוציאם מביתם ונורו במקום.
בפלניצה נותרו רק היהודים שעבדו במנסרה. ב-2 במאי 1943 רצח כוח גרמני בפיקודו של מפקד הז'נדרמריה 99 פועלים יהודים שהיו אז במנסרה, ובהם את נויווירט בעליה. הפועלים היהודים ניסו להתנגד, אך רק אחד מהם ניצל מהרצח.