המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Poland ,Kutno, גירוש היהודים לגטו, יולי 1940.
ארכיון יד ושם, 5850/1

בראשית שנות השלושים של המאה העשרים התגוררו בקוטנו כ-6,500 יהודים – כרבע אוכלוסייתה. רובם עסקו במלאכה בענפי ההלבשה והמזון ובחנוונות זעירה. בקהילה הוקמו ארגוני עזרה הדדית, בנק סוחרים ואיגוד של בעלי מלאכה. בין שתי מלחמות העולם פעלו בקוטנו סניפים של כל המפלגות היהודיות בפולין. עם מוסדות החינוך של יהודי העיר נמנו בית ספר "שבסובקה", בית ספר יסודי, תלמוד תורה, בית ספר של רשת "בית יעקב", בית ספר יסודי ביידיש ואוניברסיטה עממית.
הגרמנים נכנסו לקוטנו ב-15 בספטמבר 1939, ומיד החלו פגיעות פיזיות ביהודים, גזל רכוש וחטיפות לעבודת כפייה. בית הכנסת הגדול הושחת. הוקם יודנרט בראשות אלכסנדר פלץ, והוטל עליו לגבות כסף לתשלום מסים והיטלים ולארגן צוותי עבודה.
מצבם של היהודים בעיר היה קשה פחות ממצבם של יהודים במקומות אחרים, בעיקר משום שמקומה סמוך לגבול שבין הגנרלגוברנמן לוורטלנד הקל את ההברחות. היהודים היו קונים ומוכרים בשוק בגלוי. גם פליטים יהודים רבים שזרמו לעיר עסקו בהברחות, ומצבם היה טוב יחסית למצבם של פליטים במקומות אחרים.
ב-61 ביוני 1940 הוקם בקוטנו גטו בשטחו של בית החרושת ''קונסטנציה'' (Konstancja), בית חרושת לא פעיל לסוכר, והיהודים נאלצו לעבור אליו בתוך 24 שעות. בגטו היו חמישה בנייני מגורים של קומה אחת וכמה אולמות ייצור שגגותיהם נהרסו, ומיד עם הכניסה לגטו ניטש בין היהודים מאבק קשה על מקום בהם. רבים נאלצו לגור תחת כיפת השמים, ואחר כך בחורבות, במרתפים ובמבנים רעועים. על-פי עדות אחת העכירו הפערים החברתיים שהיו בגטו את האווירה בו, שכן אנשי היודנרט ומכריהם והאמידים שביהודים היו הראשונים שהתמקמו בבניינים המקוּרים. בגטו חיו כ-7,000 יהודים, וכ-2,000 מהם היו פליטים מחוץ לקוטנו. בגטו התארגן יודנרט חדש בראשותו של ברנרד הולצמן.
הגטו היה גטו סגור, והוא הוקף גדר מוארת בזרקורים ובשרשרת של זקיפים. למרות זאת הייתה היציאה ממנו קלה יחסית: שוחד לזקיפים הגרמנים אִפשר הברחה בהיקף נרחב, והיו גם יהודים שניצלו את המצב לבריחה מהגטו. יהודים שעבדו מחוץ לגטו הביאו בשובם מזון, ופולנים נכנסו מפעם לפעם למכור מזון ולקנות רכוש. בגטו פעלו אפילו בתי קפה פרימיטיביים ששירתו שכבה דקה של יהודים אמידים יחסית. כבר בחודשים הראשונים לקיום הגטו התפתחה בו פעילות תרבות ערה, לרבות מופעים שכללו ביקורת סטירית על חיי הגטו ומועדון שנערכו בו ערבי תרבות ערב ערב.
היודנרט הצליח לארגן הספקת מזון שכללה 200 גרם לחם לנפש ליום, קצת ירקות ובשר סוס. בגטו היו שבע פרות, ואת חלבן נתנו לילדים ולחולים. הג'וינט העביר תמיכה מסוימת כדי לספק מזון לעניים ולטפל בחולים, ובשלהי 1940 נתקבלו כספי סיוע מאיגוד יהודי גרמניה בברלין, אך הסכומים שהתקבלו היו זעומים בהשוואה לצרכים הגדולים.
מצב היהודים בגטו קוטנו החל להידרדר בסוף 1940. עם בוא החורף פרצה בגטו מגפת טיפוס, על הגטו הוטל עוצר, וההברחות פסקו. היודנרט ובית החולים בניהולו של ד"ר ויינזפט (Weinsaft) ביקשו את עזרתן של כמה קהילות יהודיות כדי להילחם במגפה, ולגטו הגיע ד"ר בז'וסקה (Brzoska), רופא צעיר מגטו ורשה. למרות המאמצים התגברה המגפה באביב 1941, ואִתה גבר גם הרעב. במאי 1941 נתפסה קבוצה של מבריחי בשר, וכל חבריה נתלו בוולוצלווק (Wloclawek). באותה העת כבר חיפשו יהודי גטו קוטנו דרכים לעזוב את הגטו ולהתחבא אצל פולנים.
שיעור התמותה בגטו קוטנו נחשב גבוה במיוחד: כעשרה אחוזים מיושביו נספו בו בין מרס לדצמבר 1941. הגרמנים כינו את המקום בלעג Krepierlager ("מחנה המתפגרים").
גטו קוטנו חוסל בסוף מרס או בתחילת אפריל 1942. בתחילה רוכזו כל חברי היודנרט ושירות הסדר היהודי ונורו למוות בבית הקברות המקומי. יתר תושבי הגטו הועברו לבית חרושת לסוכר מול תחנת הרכבת, ומשם גורשו למחנה ההשמדה חלמנו.