המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בפרוץ מלחמת העולם השנייה ישבו בקושיצה כ-900 יהודים – כמעט מחצית אוכלוסייתה. הם התפרנסו ממסחר זעיר וממלאכה, בעיקר בענפי ההלבשה והבניין. בעיירה פעלו מפלגות ותנועות נוער ציוניות וספרייה ציבורית והיו בה גם שטיבלעך חסידיים רבים.
הגרמנים כבשו את קושיצה ב-5 בספטמבר 1939. אחרי כיבושה זרמו אליה פליטים יהודים רבים, ואף שרבים מיהודי קושיצה נמלטו ממנה מזרחה לאזור שבשליטת ברית-המועצות, בסוף 1939 גדל מספר היהודים בקושיצה לכ-1,000, מרביתם פליטים.
הגרמנים מינו יודנרט והטילו עליו לספק להם עובדי כפייה. בראש היודנרט הועמד איגנץ קליינהאוט (Ignacy Kleinhaut). הגרמנים החרימו רכוש מהיהודים, הגבילו את תנועתם, הטילו עליהם תשלומי כופר וחייבו אותם לשאת בתחילה טלאי צהוב, ואחר כך סרט זרוע לבן ועליו מגן דוד.
ב-1940 רוכזו יהודי קושיצה, מקומיים ופליטים גם יחד, בגטו ברחוב אחד. במאי 1941 פתח היודנרט, בעזרת יס"ס בקרקוב, מטבח ציבורי בעבור הפליטים.
בסוף אוגוסט ובתחילת ספטמבר 1942 רוכזו יהודי נפת מייחוב (Miechow), ובהם יהודי קושיצה, במחנה מעבר בסלומניקי (Slomniki), תחת כיפת השמים. החולים והקשישים נרצחו במקום, והיתר גורשו ב-7 בספטמבר 1942 למחנה ההשמדה בלז'ץ. 1,500 מאות יהודים, ובהם יהודים מקושיצה, הועברו לאחר הסלקציה למחנה עבודה בפרוקוצ'ים (Prokocim) שבפאתי קרקוב.
כמה עשרות יהודים הושארו בקושיצה כדי למיין את חפצי המגורשים. ב-6 בנובמבר 1942 הם הועברו לגטו מייכוב ונרצחו למחרת. בימים הבאים נתפסו כמה יהודים שהסתתרו, וב-12 בנובמבר 1942 נורו למוות שבעת היהודים האחרונים בקושיצה.