המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בין שתי מלחמות העולם חיו בקמניץ דליטא כ-1,900 יהודים – כ-80 אחוזים מאוכלוסייתה. רובם התפרנסו ממסחר, ומיעוטם ממלאכה וממשקי עזר. בפעילותם הכלכלית נעזרו יהודי העיירה בג'וינט וכן בבנק יהודי ובקופת גמ"ח. בקהילה פעלו תלמוד תורה (בית הספר היהודי היחיד), שתי ישיבות, שלוש ספריות ציבוריות יהודיות וחוג דרמה. מורים פרטיים לימדו עברית. בעיירה התקיימה פעילות של מפלגות ותנועות נוער ציוניות.
עם הכיבוש הסובייטי ב-1939 סולקו היהודים ממשרות השלטון בעיירה, וחיי התרבות היהודיים הושבתו.
הגרמנים כבשו את קמניץ דליטא ב-22 ביוני 1941 והחלו בחטיפת יהודים לעבודת כפייה ובשוד רכושם. כעבור ימים מספר נרצחו 100 יהודים מחוץ לעיר. הגרמנים חייבו את היהודים לשאת טלאי צהוב. הוקמו בעיירה יודנרט של שבעה חברים ושירות סדר יהודי של תשעה איש.
בסוף 1941 הועברו כשליש מיהודי קמניץ דליטא לגטו פרוז'נה (פרוז'ני) (Pruzana). בעיירה נשארו בעיקר בעלי מקצוע ובני משפחותיהם.
ב-1 בינואר 1942 הוקם בקמניץ דליטא גטו פתוח. באפריל 1942 נסגר הגטו. כ-100 גברים שולחו למחנה עבודה בוולקוביסק (Volkowysk). לגטו הובאו יהודים מיישובים ומושבות חקלאיות יהודיות בסביבה, ומספר המשפחות בגטו הגיע ל-450. היודנרט ניסה להגדיל את כמות המזון בגטו על-ידי זיוף מסמכי ההקצבה הגרמניים ועל-ידי סחר חליפין.
גטו קמניץ דליטא חוסל ב-9 בנובמבר 1942. תושביו גורשו מתחנת הרכבת בו ויסוקי דליטא (Wysokie Litewskie) למחנה ההשמדה טרבלינקה.
יהודי קמניץ דליטא שהועברו לגטו פרוז'נה גורשו לאושוויץ בתחילת פברואר 1943. רק שלושה מהם ניצלו.