אלכס,
התבשרנו היום בבשורה רשמית שאישרה את מה שליבנו ניבא בלחש, בחשש. אתה אינך.
ומוזר לכתוב עליך בלשון עבר, כי תמיד היית כל כך הווה. ואלפי זיכרונות בבת אחת מציפים. זיכרונות מארבע עשרה שנות עבודה משותפת, זיכרונות מצחיקים, מרגשים, מרגיזים, מלמדים, זיכרונות מהג'ינג'י שהיית (גם כשהלבין שיער ראשך). ידענו עליות ומורדות בעבודה המשותפת והיית חכם ושנון, כריזמטי ורהוט, ידען וגם רגזן ועצבני ותמיד היית רעב. רעב לבדיחה טובה, לעדות חדשה, לספר מרתק שאפשר לדון עליו שעות, רעב לאוכל, למשקה טוב, לחוויות חדשות, לרעיונות פילוסופים מאתגרים.
זוכרת אותך רוקד בחתונה שלי מופתעת מהגמישות והחן וזוכרת אותך מתווכח בלהט על שירת אני מאמין אחרי התקווה, זוכרת אותך מלמד בתשוקה על קאז'ימיש הראשון ובאותה הסערה מוביל את הטיש בחצר הרבי מגור.
זוכרת אותך שותה וודקה ואוכל ז'ורק ובאותו הרעב מספר בעיניים בורקות על "הורוביץ נגד הורוביץ" בבית העלמין העתיק בלובלין וזוכרת וזוכרת וזוכרת...
למדתי ממך כל כך הרבה וכן, בוא נהיה גלויים וכנים כדרכנו, למדתי ממך גם מה לא לעשות.
אהבת ספרי שירה, וכשדיברנו על שירה והחלפנו אהבות משוררים, ציינת כי אחד המשוררים האהובים עליך הוא אמיר גלבע, ובזכותך גיליתי גם אני אותו.
אז עכשיו אני זו שמגייסת את אמיר גלבע למילות פרידה ואבלות לא סופיות:
ואחי שותק /אמיר גלבע
אָחִי חָזַר מִן הַשָּׂדֶה
בְּבֶגֶד אָפֹר.
וַאֲנִי חָשַׁשְׁתִּי שֶׁמָּא חֲלוֹמִי יִתְבַּדֶּה
וְהִתְחַלְתִּי מִיָּד אֶת פְּצָעָיו לִסְפֹּר.
וְאָחִי שׁוֹתֵק.
אַחַר חִטַּטְתִּי בְּכִיסֵי הַסָּגִין
וּמָצָאתִי אִסְפְּלָנִית שֶׁיָּבֵשׁ כִּתְמָהּ.
וּבִגְלוּיָה שְׁחוּקָה אֶת שְׁמָהּ
תַּחַת לְצִיּוּר שֶׁל פְּרָגִים.
וְאָחִי שׁוֹתֵק.
אָז הִתַּרְתִּי אֶת הַצְּרוֹר
וְהוֹצֵאתִי חֲפָצָיו, זֵכֶר אַחַר זֵכֶר.
הֵידָד, אָחִי, אָחִי הַ גִּ בּ וֹ ר,
הִנֵּה מָצָאתִי אוֹתוֹתֶיךָ!
הֵידָד, אָחִי, אָחִי הַ גִּ בּ וֹ ר,
אָשִׁיר גַּאֲוָה לִשְׁמֶךָ!
וְאָחִי שׁוֹתֵק.
וְאָחִי שׁוֹתֵק.
וְדָמוֹ מִן הָאֲדָמָה זוֹעֵק.
לא מוחקת את המספר שלך מהסלולרי שלי, זה עוד קצת מוקדם בשבילי.
עינבל