באוגוסט 2022 צוינו 80 שנה להגותו של רעיון יד ושם, מוסד ההנצחה העולמי לזכר השואה.
הרעיון להקמת מוסד או אתר לשם הנצחת זכרם של קורבנות השואה עלה כבר בימים האפלים ביותר של מלחמת העולם השנייה, ב-1942, בעוד השמדת היהודים עדיין נמשכת. יהודים רבים, בגטאות או במסתור, כתבו יומנים ומכתבים, יצרו יצירות אמנות וסרטים, אספו מסמכים בארכיונים סודיים וקברו בקרקע מסמכים, עדויות וחפצים. אפילו ביערות ובמחנות הריכוז חשו היהודים צורך לאסוף ולתעד, במטרה להבטיח שישרדו זיכרונותיהם ועדויותיהם לגבי עמידתם בגוף ובנפש מול הנאצים ומשתפי הפעולה עמם, ושיבוא יום והעולם יספר על השמדת העם היהודי. כפי שאמר מאוחר יותר הרב יצחק מאיר לוין, חבר אגודת ישראל, בדיון בכנסת בעת חקיקת חוק יד ושם:
יבוא היום ויבוקש החשבון מהאנושות כולה, מאומות העולם כולן: "איפה הייתן באבדן חלק גדול מעם עתיק יומין, בחיר העמים, בצורה שאין לה תקדים בתולדות העולם?
רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, שמו המקורי של יד ושם, הייתה חזונו של אדם אחד, מרדכי שנהבי. רעיונו של שנהבי – פעיל ציוני שהיגר לארץ ישראל מאודסה וחי בקיבוץ משמר העמק – לא התקבל מיד, מכיוון שבני היישוב עדיין לא היו מסוגלים לקלוט את ממדי השואה ולעכל את היקף האובדן של אחיהם ואחיותיהם באירופה. רק לאחר מלחמת העולם השנייה, וכשנאבק היישוב על עצמאותו, הגיש שנהבי מחדש את הצעתו למוסדות הלאומיים. כתוצאה מפעילותו חסרת המנוח, עוצב רעיון הקמתו של יד ושם כמוסד ממלכתי. באוגוסט 1942, בעת ביקורו בקיבוץ בית אלפא, כתב שנהבי על נייר משרדי את רשימותיו הראשונות לגבי האתר העתידי:
רעיון הנצחת כל האבדות לרגלי האסון של העם היהודי לאור הנגישׂות הנָציות והמלחמה.
לאחר חודש, בספטמבר 1942, הציג שנהבי בפני מועצת המנהלים של הקרן הקיימת לישראל תכנית להכרזה על "מפעל עַם" שמטרתו היתה "להנציח את שואת הגולה ואת לחימתם של היהודים בצבאות בני הברית", וכך יצר קשר בין השואה והגבורה. היוזמה נועדה לחזק את מרכזיותו של היישוב ולשמש כלי להרחבת קשריו עם יהדות התפוצות:
בארץ ישראל הנבנית תקום המצבה כאות ואזהרה לנו ולעמים שמחוצה לנו; מסגרת עדות לסבלות וגבורת אחינו הקדושים; עדות לגורל עם נטול מולדת; יד לקהילות ישראל שנחרבו עד היסוד.
במזכר הראשון ששלח לקרן הקיימת לישראל כבר ב-10 בספטמבר 1942, הציע שנהבי לפתוח מיזם לאיסוף תרומות לבניית אתר ההנצחה. לפי תכניתו, אמור היה האתר לכלול שני אולמות: "ביתן הגולה" ו"ביתן לחייל היהודי". שנהבי האמין שיוכל לגייס תרומות למטרה זו, וציין שחלק מהתרומות יופנו לשם רכישת אדמה והצלת יתומים מהשואה. הוא האמין שפעולה זו תהיה גם גורם חשוב בחינוך הנוער היהודי בארצות הברית ובחיזוק קשריהם לעמם. אך עקב התמשכות מלחמת העולם השנייה ופעולות האיבה בארץ ישראל, נשארה פנייתו בגדר רעיון בלבד, בשלב זה.
ב-19 באפריל 1944, יום השנה הראשון למרד גטו ורשה, חידש שנהבי את ניסיונותיו ליזום אתר הנצחה. הוא אף בחר שם למוסד: "'יד ושם' – מצבת זיכרון לנרצחים". למעשה, שם זה הוצע לשנהבי על ידי מנהל המחלקה הדתית בקרן הקיימת לישראל, הרב משה בורשטיין, עוד בסוף 1942, והוא לקוח מספר ישעיהו: "ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם ... אשר לא יכרת."
בשם שולבו ממדיו הפיזיים והרוחניים של אתר ההנצחה העתידי: אתר ההנצחה שיוקם יהיה "יד" – המקום הפיזי בו יוקמו מבני ההנצחה ויישמר התיעוד – וה"שם" יהיה ההנצחה הרוחנית, על ידי שימור שמות הנרצחים. אתר ההנצחה, לפיכך, נועד לשמר ולהנציח את זיכרונותיהם של הקורבנות היהודים ואת הקהילות שנמחקו בזדון על ידי גרמניה הנאצית.
(תורגם מאנגלית. לקריאת המקור לחצו כאן.)
לאה גולדשטיין היא העורכת בפועל של כתב העת "יד ושם ירושלים", אגף התקשורת, יד ושם.
