1939: סיפורן של משפחות יהודיות על הסף

זו לשון ההזמנה אותה שלח ישעיהו-דוד גולדגלס מוורשה לקרובי משפחה בארץ ישראל לרגל חתונת בנו מרדכי וכלתו דוברה-רחל פייגנבלט ב-25 ביוני 1939. החתונה התקיימה בקילצה (Kielce). תוך חמש שנים מיום החתונה נרצחו בשואה החתן והכלה, הוריהם ומרבית בני משפחותיהם.

ישעיהו גולדגלס, אשתו חנה-מלכה לבית גליקסון וחמשת ילדיהם מרדכי, טולה, גוטה, שרה ורבקה חיו ברחוב וולסקה (Wolska), באזור נוצרי של ורשה, וקיימו אורח חיים מסורתי. לישעיהו היה בית עסק גדול למסחר ועיבוד עץ והמשפחה חיה ברווחה. מרדכי הבכור למד ב"חדר" ואחר הצהריים למד עם מורה פרטי לימודי חול. הבנות הגדולות למדו בבית הספר חבצלת והצעירה - בבית יעקב. כל שנה, בחודשי הקיץ, בילו ילדי המשפחה במקום נופש מפואר מיוחד לילדים באוטבוצק. ההורים הגיעו לבקרם בכל יום ראשון.

ביוני 1939 נישאו מרדכי ודוברה-רחל, בוגרת סמינר למורות בקרקוב. החתונה נערכה בחיק המשפחה בקילצה, עיר מגוריה של הכלה. לאחר החתונה עברו בני הזוג לוורשה והתגוררו ליד הורי החתן. ישעיהו הקים לבנו עסק קטן בתחום עיבוד העץ.

ב-1 בספטמבר 1939 תקפה גרמניה הנאצית את פולין ובתוך ימים אחדים הייתה ורשה נתונה במצור. ישעיהו ובנו מרדכי הסתתרו מחוץ לבית המשפחה כיוון שחששו שיילקחו לעבודות כפייה. ההפצצות הכבדות שספגה ורשה הצריכו חומרי גלם לתיקון הנזקים. ישעיהו המשיך לסחור בעצים והצליח בעסקיו גם לאחר הכיבוש. אל ביתם הכניסו משפחה יהודית אמידה שברחה מלודז', משפחת מרוקו, אלמנה ולה בן, יעקב, ובת.
באוקטובר 1940 נאלצו בני המשפחה לעבור לגטו שהוקם בעיר. משפחת גולדגלס הצליחה להחליף את דירתה בדירת שלושה חדרים של מכר פולני שהיתה בשטח הגטו. מרדכי ורחל הצליחו לצאת מוורשה ולהגיע לקילצה, אל בית הוריה של רחל. שם נולד ב-1940 בנם קלמן. טולה ויעקב מרוקו נישאו בגטו ובפברואר 1941 נולד בנם מיכאל-בנימין. גם בגטו המשיך ישעיהו לסחור בעצים, אך המצב הדרדר. בני המשפחה נאלצו למכור את חפציהם כדי לשרוד והמחסור בבית הלך והחריף.

ב-1942 הגיע מכתב ממרדכי אל המשפחה בוורשה בו תיאר את מצבם הקשה. במכתבו סיפר שגרמנים חטפו את התינוק מידי אמו רחל שהתנגדה, וכעונש על התנגדותה חתכו את תנוך אזנה. את המכתב סיים כך: "אנחנו בוכים כל הזמן". מרדכי נשלח מהגטו בקילצה למחנה סְקַרְזִ'יסְקוֹ.

במהלך האקציות של הגירוש הגדול בוורשה, בקיץ 1942, עברו בני משפחת גולדגלס לרחוב מילה 67, לדירה בקומה החמישית. בתום האקציות נותרו לבדם בבניין. ישעיהו נתפס במקום עבודתו ונשלח לאומשלגפלאץ (ככר השילוחים). בתו גוטה לבשה בגדי גבר, הסתפרה וניסתה להגיע אל אביה בתקווה שתוכל להחליפו והוא יחזור הביתה. השוטרים לא נתנו לה להתקרב לכיכר והיא חזרה הביתה. ישעיהו הצליח להעביר לבני משפחתו מכתב בו כתב שהוא מועבר למחנה עבודה באזור סמולנסק וביקש מבנותיו: "אם לא אחזור, אל תשאירו את אמא לבד. בדידות", כתב, "קשה ממוות". זה היה סימן החיים האחרון ממנו.

חנה, ארבע בנותיה, נכדה וחתנה שרדו בגטו עד מרד גטו ורשה. יעקב לקח את טולה ובנם לדירה אחרת. כשהחלו הגרמנים לשרוף את בתי הגטו בלהביורים, בית אחר בית, השתלשלו חנה ובנותיה בעזרת סדינים מהקומה החמישית לחצר הבית ונדחקו לאחד הבונקרים מול ביתן. טולה ויעקב התייצבו עם מיכאל לגירוש ושולחו למיידנק.

בתחילת מאי 1943 נחשף הבונקר בו הסתתרו. גוטה נשארה בבונקר וסירבה לעזוב. חנה, שרה ורבקה יצאו מהבונקר והבונקר פוצץ. חנה ושתי בנותיה התייצבו באומשלגפלאץ ונשלחו בקרונות בקר למיידנק. במהלך הסלקציה הופרדו חנה ושרה מרבקה הצעירה. חנה לא יכלה לשאת את הפרידה והצטרפה אל בתה הצעירה. שרה פגשה במיידנק את אחותה טולה עם בנה בקרנטינה (בידוד).

ביולי נשלחה שרה ממיידנק למחנה העבודה סקרז'יסקו, שם פגשה את אחיה מרדכי. מרדכי שעבד בייצור מוקשים ימיים היה צהוב כולו מהרעלת פיקרין (Picric acid). מרדכי הביא לשרה זוג נעליים וחבילת חמאה, וסיפר לה כי לא היה לו כוח לבכות בעת שלקחו את ילדו. זו היתה פגישתם האחרונה. לאחר שנה שולחה שרה לעבודת כפייה בצ'נסטוכובה וב-17 בינואר 1945 שוחררה בידי הצבא האדום.

לאחר השחרור חזרה שרה לוורשה. היחיד ממשפחתה ששרד היה גיסה, יעקב מרוקו. שרה עברה לאוטבוצק ולאחר מספר חודשים העפילה לארץ ישראל במאי 1946 באנייה אליהו גולומב.

ב-1957 מסרה שרה לרנר-ברמן גולדגלס ליד ושם דפי עד לזכר הוריה, ישעיהו וחנה, אחיה מרדכי, אחיותיה טולה, גוטה ורבקה, ואחיינה מיכאל. ב-1992 מסרה שרה דף עד לזכר אחיינה קלמן וקרובים נוספים. למרבה הצער, לא קיים דף עד על שמה של דוברה-רחל גולדגלס לבית פייגנבלט. שמה וזכרה נשמרו הודות להזמנה לחתונה המוצגת כאן, אותה מסרה שרה לרנר ליד ושם ב-2012 מסגרת הפרויקט הלאומי "לאסוף את השברים".

בקולם