1939: סיפורן של משפחות יהודיות על הסף

כך כתבה מירה זַבּלוּדוׄבסקי ב-18 בספטמבר 1939 ביומן בו תיעדה את החודשים הראשונים בוורשה הכבושה. מירה הגיעה לביקור אצל הוריה ונקלעה לעין הסערה. בסוף נובמבר 1939 הצליחה לצאת מפולין ולחזור אל ביתה בחיפה. הוריה נרצחו בשואה.

ד"ר שמחה-שימק זבלודובסקי, עו"ד ומשפטן, ואשתו אלישבע לבית קרונשטיין חיו בבית דירות שהשתרע על פני בלוק שלם ברחוב מיודובה 7 בוורשה. הבניין כולו היה בבעלות המשפחה וגרו בו הוריו, אחיו ואחיותיו של שמחה יחד עם בני משפחותיהם. את הבניין שזכה לכינוי "בית שופן" רכש אביו של שמחה, צבי הירש גרגורי זבלודובסקי. המשפחה היתה אמידה וקיימה אורח חיים דתי, ורבים מבניה היו ציונים.

לשמחה ואלישבע נולדו שלושה ילדים: גינה (נ. 1912), מירה (נ. 1915) ועמנואל (נ. 1918). שלושתם עלו בשנות השלושים לארץ ישראל. גינה נישאה ליוחנן אסטרייכר (לימים אורתַר) וב-1936 נסעה אתו לבקר את הוריה בוורשה ולהציג בפני המשפחה את חתנה.

לקראת לידת בתם הראשונה של גינה ויוחנן, עדה, הגיעו שמחה ואלישבע לביקור בארץ ישראל באביב 1937 ובסוף הקיץ חזרו לביתם. בסתיו 1938 ביקרה גינה את הוריה בוורשה עם בתה עדה. היו בידיה סרטיפיקטים (רישיונות עליה) עבור הוריה, אבל כל הניסיונות להביא את שמחה ואלישבע לארץ ישראל עלו בתוהו. "אי אפשר לעזוב הכל ולעלות לארץ", אמרה אלישבע, "כיצד נחיה שם ונסתדר בלי שפה? החיים בארץ קשים ולא מתאימים לנו, וחיי התרבות והחברה לוקים בחסר לעומת ורשה".

בקיץ 1939 נסעה מירה יחד עם דודתה, פלה זבלודובסקי, רעייתו של היימן, אחיו של שמחה, ובנם אלכסנדר לבקר את המשפחה בוורשה.
ב-1 בספטמבר 1939 תקפה גרמניה הנאצית את פולין, ובתוך ימים אחדים הייתה ורשה נתונה במצור. פלה, אלכסנדר ומירה שהיו בעלי דרכונים ארץ-ישראלים ביקשו לצאת מוורשה המופצצת. גם הפעם סרבו שמחה ואלישבע לעזוב את ביתם. "המלחמה תסתיים", אמרו, "והחיים יחזרו למסלולם, כפי שהיה בתום מלחמת העולם הראשונה". ראשונים עזבו פלה ואלכסנדר. הם הצליחו לצאת מפולין וב-19 בספטמבר 1939 עלו על אניה בדרכם חזרה לביתם בארץ ישראל. מירה נשארה.

בחודשים בהם שהתה מירה בוורשה הכבושה, כתבה יומן מפורט בן 56 עמודים בפולנית. היא לקחה בהשאלה מכונת כתיבה מאחת הדירות השכנות, ובעזרתה הדפיסה את היומן. לאחר זמן קצר נהרסה דירה זו כליל בהפצצות. בית משפחת זבלודובסקי נפגע גם הוא בהפצצות, אך עדיין עמד על תלו.

ב-17 באוקטובר כתבה מירה:

השחיטה כדת אסורה בפירוש. היהודים המודאגים מהצפוי להם יוצאים לרחוב רק מעט. הגברים פוחדים מעבודת כפייה וממכות ויושבים בבית. הנשים החייבות לדאוג למים ולמזון וכן לפרוטות מועטות נראות כמו יצורים על סף תהום. הילדים הצנומים שנאספו מהרבעים היהודים ההרוסים לובשים סמרטוטים. הם עדות לחיי יאוש של מאות אלפים שרודפים אותם. אימה מרחפת על יהדות פולין... עתה עוזבים המונים את העיר. ברחובות הודבקו כרוזים הקוראים לכל מי שיש לו קרובים או אפשרות פרנסה בערי השדה, לצאת מוורשה, כי לא ניתן יהיה לתקן את המבנים לפני בוא החורף וגם למחסור במזון לא יהיה פתרון.*

בסוף נובמבר הצליחה גם מירה לעזוב את פולין. היא לא העלתה בדעתה שיותר לא תראה את הוריה. חברתה של מירה, מניה קרנר, ניסתה לשכנע את אלישבע, אמה של מירה, לעזוב את ורשה. אלישבע סירבה, באומרה שוב ושוב: "אין הבדל בין סטלין והיטלר". האב שמחה נספה ביולי 1940 ונטמן בבית העלמין היהודי בוורשה. האם אלישבע נתפסה בגטו יחד עם שתיים מאחייניותיה ושלושתן נרצחו, ככל הנראה בטרבלינקה.

לגינה ויוחנן נולדו עוד שתי בנות, דפנה ואלישבע שנקראה על שם סבתה. מירה נישאה לדוד ארנון, איש הבריגדה היהודית. היא הייתה מזכירתה של ורה ויצמן, אשת הנשיא חיים ויצמן. לאחר מכן עבדה בשגרירות ישראל בטוקיו, שם למדה יפנית ועם שובה ארצה קשרה קשרי ידידות עם אנשי שגרירות יפן בתל אביב. מירה הייתה מנהלת "בית יד לבנים" בחולון, עודדה אמנים צעירים ועולים חדשים בתחומי האמנויות, וסייעה בהקמת התזמורת הקאמרית של חולון. במקביל לעיסוקיה המקצועיים, תרגמה מירה לפולנית קטעי שירה וספרות. בשנת 1978 נפגעה מירה בחצותה כביש ברעננה ונהרגה.

עמנואל נישא להאנה  ונולדו להם בן – אורי, ובת – ניצה. אורי שירת כטיס בחיל האוויר ולימים שינה את שם משפחתו לסיון. בפברואר 2019 נבחר פרופ' אורי סיון, נכדם של שמחה ואלישבע ובנם של עמנואל והאנה, לנשיא הטכניון בחיפה.

ב-1956 מסרה גינה אורתר ליד ושם דף עד לזכר אמה אלישבע. ב-1988 מסר יוחנן אורתר, בעלה של גינה, לארכיון יד ושם את יומנה של גיסתו, מירה ארנון, שקטעים ממנו משולבים בתערוכה זו. ב-2019, מסרו ליד ושם עדה סמיד, נכדתם של שמחה ואלישבע זבלודובסקי ובתם של גינה ויוחנן, ואילן אורן, נכדם של היימן ופלה זבלודובסקי ובנו של אלכסנדר, תצלומים משפחתיים המוצגים כאן.

*מפולנית: שמואל קרנר