דסטן ולימה באלה

נולדתי ב- 1910. ב- 1943, בזמן צום הרמאדאן, הגיעו שבעה-עשר אנשים מטירנה לכפר שלנו, שאן ג'יארגה, כולם ברחו מהגרמנים. בתחילה, לא ידעתי שהם היו יהודים. פיזרנו אותם בין הכפריים. אנחנו הבאנו אלינו את שלושת האחים למשפחת לזר.

היינו עניים- אפילו שולחן אוכל לא היה לנו- אך אף פעם לא הרשנו להם לשלם עבור מזון ומחסה. אני עצמי הייתי כורת עצים ביער ושואב מים. ירקות גידלנו בגינתנו, כך שהיה לנו מספיק אוכל. היהודים הסתתרו בכפר במשך חמישה-עשר חודשים. הם התלבשו ככפריים מקומיים להדמות לנו. אפילו המשטרה המקומית ידעה על כך שאנחנו מסתירים יהודים. אני זוכר שהם דיברו במספר שפות שונות.

בדצמבר 1944 הם עזבו לפרישטינה, שם עזר להם אחיין שלנו, שהיה פרטיזן. מאותו רגע איבדנו כל קשר עם האחים לזר. ב- 1990, ארבעים וחמש שנה לאחר המלחמה, שלמה ומרדכי לזר יצרו עמנו קשר מישראל.

הסיפור סופר מפי לימה באלה 

ב- 4 באוקטובר 1992, הוכרו דסטן באלה ואשתו, לימה באלה כחסידי אומות העולם על-ידי יד ושם.