ערב מלחמת העולם השנייה היו בצרפת כ-330,000 יהודים. עם כיבוש צרפת על ידי גרמניה, ביוני 1940, נעצרו יהודים רבים ונאסרו במחנות ריכוז – בתחילה במחנות בצרפת, ומאביב 1942 - גם במחנות בגרמניה ובמזרח אירופה. בתחילה נאסרו בעיקר יהודים נטולי אזרחות, מהגרים שהגיעו בשנות העשרים והשלושים ממזרח אירופה וכן פליטים שברחו מגרמניה הנאצית. בהדרגה החלו הגרמנים ומשתפי הפעולה הצרפתים לעצור גם יהודים צרפתים.

מעצרים המוניים של יהודים בפריס ובאזורים הכבושים בידי הגרמנים החלו בתחילת 1941. בקיץ 1942 החלו מעצרים גם באזורי צרפת בהם לא שלטו הגרמנים, אזורים שהיו בשליטת "משטר וישי" הצרפתי ששיתף פעולה עם הגרמנים. עד שחרור צרפת בקיץ 1944 נעצרו כ-77,000 מיהודי צרפת וגורשו למחנות ההשמדה במזרח אירופה.

בתגובה לרדיפות היהודים החלו רבים בצרפת, יהודים ולא יהודים כאחד, לפעול להסתרתם של ילדים יהודים שהיו בסכנת גירוש. מספר גורמים עמדו במרכז פעילות ההסתרה וההצלה:

ארגון אוז"ה (OSE) – ארגון בריאות לסיוע לילדים יהודים בצרפת (Œuvre de Secours aux Enfants) – הפעיל בתי ילדים בסיוע כספי של הג'וינט האמריקאי ושל הקהילה היהודית בצרפת. המנהלים ואנשי הצוות בבתי הילדים, נוצרים ויהודים כאחד, היו צעירים וצעירות אידאליסטים שהעניקו לילדים החוסים בבתי הילדים יחס חם ודואג. פעילי אוז"ה היו נכנסים מרצונם החופשי למחנות המעצר, כדי ליצור קשר עם הילדים והוריהם וכך לרכוש את אמונם ואת הסכמתם לניסיונות להוציא את הילדים מהמחנות על מנת להעבירם אל בתי הילדים של האוז"ה ואל מקומות מסתור אחרים מחוץ למחנות. באופן דומה נהגו גם פעילי תנועת הצופים והצופות היהודיים בצרפת (EIF - Eclaireurs Israélites de France), תנועה אותה ייסד רובר גמזון (Gamzon). גמזון היה מפעילי אוז'י"ף (UGIF), ארגון יהודי צרפת בתקופת השואה (Union générale des israélites de France). אחרי הגירושים של קיץ 1942 הקים גמזון ארגון הצלה בשם "השישית" (Sixieme), שפעיליו העבירו ילדים יהודים למסתור בבתי הילדים. באותה דרך פעלו גם ארגון "ועדת אמלו" (Rue Amélot), אותו הקים דוד רפפורט ואיחוד תנועות הנוער (MJS) - "תנועת נוער ציונית" (Mouvement de jeunesse sioniste).

אחת מהשלכות הפלישה הגרמנית הייתה קטיעת לימודיהם של הילדים המוחבאים – לימודים כלליים ומורשת יהודית – והם נאלצו ללמוד במחתרת. בניסיון לפצות על כך התקיימה בבתי הילדים פעילות חברתית וחינוכית ענפה, על אף האמצעים המצומצמים שעמדו לרשותם של מפעילי בתי הילדים. אלה ניסו ככל יכולתם להמשיך להקנות לילדים חינוך כללי ויהודי ולאפשר להם שגרת חיים רגילים. הם אף יצאו עמם לטיולים, בעיקר באזורים כפריים והרריים, בהם הסיכון לחשיפתם היה נמוך יותר. רבים מהילדים שניצלו בזכות בתי הילדים זוכרים לטובה את מאמציהם של מציליהם, שניסו ליצור אווירה אוהדת, מגוננת ותומכת. במציאות בה אפפו את הילדים תחושות פחד וסכנת רדיפה, בעולם בו היו רבים מסובביהם אדישים להם או עוינים להם, היו גם אלה הדואגים להם ומנסים להצילם. רבים ממציליהם הלא יהודים של הילדים קיבלו לימים את אות חסיד אומות העולם.

בתי ילדים פעלו בכל רחבי צרפת הכבושה, אך בעיקר בדרום צרפת, חלקם באזורי הגבול עם ספרד ושווייץ. רבים ממציליהם של הילדים ניסו להבריח אל בתי הילדים ילדים ואף תינוקות יהודיים ממחנות מעצר ומאזורים אחרים בצרפת בהם היו הילדים בסכנה. מבתי הילדים הוברחו ילדים יהודים רבים אל מעבר לגבול צרפת. אלפי יהודים ולא יהודים סיכנו את חייהם למען הצלת חייהם של ילדים יהודים בצרפת במהלך מלחמת העולם השנייה.