בית הילדים באיזיו (Maison D'Izieu)

רקע היסטורי

  תמונות נוספות

על הפשע של איזיו לא ניתן לסלוח. את הפשע הזה לא ניתן לשכוח
(Pour le crime d'Izieu, pour ce Crime, il n'y a ni Pardon ni Oubli) סבין זלאטין

בנובמבר 1942 השתלטה גרמניה הנאצית על האזורים שתחת "משטר וישי". באפריל 1943 הוקם בכפר איזיו, בתחומי "וישי" לשעבר, בית ילדים שהיה מקום מקלט לעשרות ילדים. את בית הילדים ניהלה סבין זלאטין, אחות יהודייה, והאוז"ה (OSE) פרש עליו את חסותו. הילדים ששהו במקום היו ילידי צרפת, בלגיה, אוסטריה, אלג'יר, גרמניה ופולין, וחלקם הגיע לאיזיו מבתי ילדים אחרים.

מרסל טייטלבאום שהיה בן פחות מארבע ושהה באיזיו, העיד על הפרידה מאמו:

אני זוכר את אמי משאירה אותי שם [באיזיו], ואני בחרדה גדולה מכך שעזבו אותי מאחור... חיפשתי את אמא ורצתי אחריה למטה, לכביש...

בספטמבר 1943, עם כניעת איטליה לבעלות הברית, כבשו הגרמנים את אזור ניס שבדרום צרפת, אזור שהיה עד אז בשליטת איטליה, והחלו במצוד אחר יהודי האזור. כחודש אחר כך פשטו הגרמנים על מעון ילדים בקרבת מרסיי שבדרום צרפת וגירשו את יושביו למחנה הריכוז דרנסי. הידיעה על כך ערערה את תחושת הביטחון בבתי הילדים בכל אזור דרום צרפת. הנהלת האוז"ה החליטה על פינוי הילדים וסגירה הדרגתית של בתי הילדים. הרשת של ז'ורז' גארל (Georges Garel) קיבלה אחריות על רוב הילדים. מרבית הילדים הנותרים הועברו לשוויץ.

בית הילדים באיזיו היה במקום נידח ולא בולט. למרות זאת הוחלט לפנות גם את ילדי איזיו. ב-3 באפריל 1944 יצאה סבין זלאטין למונפלייה (Montpellier) כדי לחפש מקומות מקלט לילדים שתחת חסותה.

בבוקר ה-6 באפריל 1944 פשטו, בעקבות הלשנה, אנשי גסטפו מליון על בית הילדים באיזיו ועצרו את כל הנוכחים. 44 ילדים, בני ארבע עד 17, ושבעה מבוגרים, אנשי צוות שטיפלו בילדים, נכלאו בכלא בליון ולמחרת נשלחו לדרנסי. את פקודת הגירוש נתן קלאוס ברבי, ראש הגסטפו בליון. במברק ששלח לפריס דיווח ברבי על מעצרם של הילדים והמבוגרים באיזיו. במהלך חקירת הילדים שנאסרו, נחשפו בני משפחה של חלק מהילדים. גם הם גורשו לדרנסי ומאוחר יותר גורשו לאושוויץ ונספו.

בזמן הפשיטה הצליח לאון רייפמן לברוח ולהסתתר בחווה באזור. לאון היה סטודנט לרפואה וטיפל בילדים החולים. באיזיו שהו גם אחותו, ד"ר שרה לבן-רייפמן, שהיתה רופאת בית הילדים, וכן הוריו אווה ומואיז-משה ואחיינו קלוד לבן-רייפמן. כל בני משפחתו נרצחו באושוויץ. מירון זלאטין, בעלה של סבין זלאטין, שהיה שותף לניהול בית הילדים, גורש ב-15 במאי לאסטוניה יחד עם שניים מהנערים הבוגרים מבית הילדים, שם נורו למוות.

עד סוף יוני 1944 גורשו מדרנסי כל הילדים והמבוגרים שנתפסו באיזיו. רובם גורשו לאושוויץ, שם נרצחו כל הילדים וחמישה מהמבוגרים, ביניהם שרה לבן-רייפמן שלא הסכימה להיפרד מבנה קלוד ונשלחה יחד אתו לתאי הגז. ללאה פלדבלום, אחת המטפלות, היו מסמכים מזויפים שאפשרו לה להינצל מהגירוש לאושוויץ, אך היא בחרה לחשוף בדרנסי את זהותה האמתית כדי להישאר עם הילדים. פלדבלום שרדה את אושוויץ וב-1946 עלתה לארץ ישראל.

בשנת 1987 נשפט קלאוס ברבי בצרפת, הורשע בביצוע פשעים נגד האנושות ונדון למאסר עולם. בעדותה במשפט אמרה לאה פלדבלום-קלפטן:

זוהי חובתי להעיד נגד קלאוס ברבי בשם 44 הילדים שלי שנרצחו באושוויץ, משום שמדי לילה הם עומדים מול עיני.