בית הילדים בשאמוני (Chamonix)
רקע היסטורי
מסוף 1942 עד שחרור צרפת בקיץ 1944 היה בית הילדים בשאמוני מקום מקלט לעשרות ילדים, מרביתם יהודים. את בית הילדים הקימו ז'ולייט וידאל (Juliette Vidal) ומרינט גי (Marinette Guy), לימים חסידות אומות העולם, בתמיכת הצופים היהודים (EIF) וארגון האוז"ה
(Œuvre de secours aux enfants). בעברן היו וידאל וגי פעילות בתנועת הצופים הצרפתית. בתקופת המלחמה ניהלו השתיים מרפאה שסייעה לאמהות ולילדיהן (L'aide la mere aux famille) בעיר סנט-אטיין (Saint-Étienne) והיו בקשר עם הצופים היהודים ועם ארגון ההצלה של הצופים, "השישית" (La Sixieme), ארגון שהקים רובר גמזון. בהמשך הסבו וידאל וגי את המרפאה למרכז עזרה וסיוע לאנשי "השישית" ולאוז"ה והשתתפו במאמצי הצלה של ילדים יהודים והוריהם.
בקיץ 1942 הפעילו וידאל וגי קייטנה לילדים יהודים ונוצרים בצריף בשאמוני. כשנודע כי רבים מהילדים היהודים איבדו את הוריהם בשילוחים, הסבו וידאל וגי את הקייטנה לבית ילדים. בית הילדים המשיך לפעול במסווה של מקום מקלט לילדים שהגיעו לחופשה מאזורים מסוכנים, ועבר למלון "השלום" (Hotel de la Paix) בשאמוני, בהנהלת מירל לוי.
מרבית אנשי הצוות שטיפלו בילדים היו יהודים. אחת המדריכות, קלר ברוויצקי, המדריכה של קבוצת הבנים, היתה גרמניה נוצרייה, מתנגדת למשטר הנאצי ולימים חסידת אומות העולם. באוקטובר 1943 הגיעו האחיות אנה ופלה שמידט לשאמוני בהזמנתן של וידאל וגי על מנת לטפל בילדים. השתיים, ילידות פולין, הגיעו מבלגיה לצרפת והיו קשורות לצופים היהודים. עם הגעתן של אנה ופלה היו בבית הילדים 37 ילדים יהודים וחמישה ילדים נוצרים.
חלק מהילדים היהודים היו קטנים מאוד - בני שלוש עד 14. שמותיהם הוחלפו לשמות צרפתיים, למשל - לוי נהפך ללארוש (laroche). הילדים הגדולים ביקרו בבית הספר בשאמוני בזהות בדויה. וידאל וגי נעזרו בצופים היהודים לזיוף מסמכים עבור הילדים. לתושבים המקומיים נאמר שהוריהם של הילדים אתאיסטים וכך הוסברה העובדה שהילדים לא השתתפו בתפילות הנוצריות ולא ביקרו בכנסייה. בית הילדים שימש גם לפעילות מחתרתית והוכנו בו מסמכים ותלושי אוכל מזויפים שהועברו לפעילי מחתרת.
בהנחייתן של וידאל וגי שמרו הילדים על זהותם היהודית. בערב שבת הופרדו מהילדים הנוצרים וערכו פעילות של עונג שבת, הדליקו נרות שבת, שרו שירים ושמעו על יהדות. וידאל וגי דרשו מהצוות לקיים את החגים היהודים ככל האפשר והביאו למקום מחזורי תפילה אותם הסתירו המדריכות במרתף הפחם. בחנוכה הדליקו נרות בחנוכיה מאולתרת שהכין במקום בעלה של הטבחית. וידאל וגי חגגו את החג עם הילדים והביאו להם מתנות.
באביב 1944 החלה הוצאת הילדים מבית הילדים. קבוצה של כעשרה ילדים הועברה לספרד, משם הגיעו הילדים לארץ ישראל. ב-27 באוגוסט 1944, יומיים לאחר שחרור פריס, שחרר המאקי את שאמוני.
עם השחרור החזרנו את הילדים לסנט-אטיין באוטובוס וחיכינו לראות, להיווכח, את מי ימצאו מבני משפחתם. היה זה רגע מאוד עצוב... מעטים מצאו את משפחתם.
(A la Libération, nous avons ramené les enfants à St. Etienne en car et avons attendu de savoir qui ils allaient retrouver. Ca a été un moment très triste…comme très peu d'entre eux retrouvaient leur famille)
מרינט גי
לאחר השחרור ניהלו וידאל וגי בית ילדים בסנט-אטיין בפיקוח האוז"ה, ובו כחמישים ילדים. עד אוקטובר 1947 עזבו הילדים את בית הילדים. חלקם נשאר בצרפת ורבים עזבו לארץ ישראל.
