אליהו פיינרו: חניך דרור הבונים בכפר הילדים "אילניה"

לאחר עלייתם של אנשי "משמר הברזל" לשלטון ברומניה אולצו יהודי בוהוש לשלם כסף רב לשלטונות ורכושם הוחרם. על היהודים הוטלו מגבלות שונות: הם יכלו לצאת רק בין השעות עשר בבוקר לשש בערב וחויבו לשאת טלאי צהוב על בגדם. יהודים נלקחו לעבודות כפייה, ביניהם סמואל שעבד במחנה מצפון לבוקרשט בסנדלריה של הצבא, שישה חודשים בכל שנה. עקב התנכלויות אנטישמיות נאלצו בני משפחת פיינרו לעבור דירה שוב ושוב, עד ששכרו חדר אצל אלמנה יהודיה בעיירה. לאחר שהוחרם הבניין בו שכן בית הספר היהודי בבוהוש, בו למד גם אליהו, עברו הלימודים לחצר בית הרב. אליהו התחיל לעבוד במקביל ללימודיו וסייע בפרנסת המשפחה.

באביב 1944 שחרר הצבא האדום את בוהוש. אליהו הצטרף לסניף של תנועת דרור הבונים שהוקם בבוהוש. היה זה הסניף הראשון של תנועת נוער ציונית שהוקם במקום. אחריו הוקמו סניפים של בית"ר, השומר הצעיר ותנועות נוספות. על ההתארגנות בבוהוש סיפר אליהו:

ברחבי רומניה צצו תנועות נוער ציוניות וגם אצלנו בעיר. בחורה שהכרתי שאלה אותי אם אני רוצה לעלות לארץ ישראל וכשעניתי בחיוב הביאה אותי לחדר גדול ומקושט בסיסמאות על ישראל. זאת היתה תנועה ציונית בשם "דרור הבונים" ומפלגת האם שלה היתה "אחדות העבודה פועלי ציון". הבאתי עוד חברים. הסניף היה קטן מלהכיל את כולם ועברנו לבית כנסת בחלק שהיה מיועד לנשים אשר היה ריק כל השנה. הייתי פעיל בסניף ועזרתי לארגן ערבי עונג שבת עם מופע, שירים וריקודים, והיה שמח.

בקיץ 1947 הגיע מברק לסניף התנועה ובו הודעה על התארגנות של קבוצת ילדים לעלייה לארץ ישראל דרך הולנד. אליהו החליט להצטרף לקבוצה. בשלב ראשון התכנסו הילדים בבוקרשט. סיפר אליהו:

ריכזו אותנו מכל תנועות הנוער בבית ספר יהודי בשם "מקס עזריאל" שהיה סגור בשל חופשת הקיץ. שהינו שם כשלושה שבועות. המצב לא היה טוב. היינו צפופים וישנו על הרצפה, שמיכה אחת כיסתה ארבעה-חמישה ילדים. היו גם ילדים קטנים מטרנסניסטריה ששהו אצל משפחות וחלקם הצטרפו אלינו. ... אכלנו שלוש פעמים ביום רק ממליגה מרוחה בריבה, וברז שהיה בחצר סיפק לנו מי שתייה. הרגשתי לא טוב. רעדתי כולי וביקשתי שישימו עלי עוד שמיכות. המדריך לקח אותי לחדר שהיו בו חמישה ילדים חולים. נתנו לנו פרוסת לחם עם תה, ושם שהיתי שבוע ימים עד שנאמר לנו לארוז, אנו עומדים לעזוב את רומניה.