מבוא
"יצאתי ממחנות ההשמדה עם הנוראה מכל ההתנסויות שנרשמו בהיסטוריה עם נפש וגוף פגועים. לאחר אובדנים שלא יתוארו - משפחתי, ילדותי וחברי - חשתי מעונה בכאב רגשי וגופני. "הקינדרהיים" [בית הילדים] בבלנקנזה השיב לי חלק מילדותי האבודה, הוא הפך לביתי. המורים שלי וילדות אחרות שפגשתי שם הפכו לחברי ולמשפחתי לאורך זמן."
כך העידה רֶנֶה קוכמן (רניה באף) שהיתה חניכה בבית הילדים בבלנקנזה שבהמבורג, גרמניה.
המלחמה הסתיימה ואט אט התבררו ממדי האסון שפקד את העם היהודי. בין ששת מיליון קורבנות השואה נמנו כמיליון וחצי ילדים יהודים. הניצולים היו מפוזרים בכל רחבי אירופה וביניהם כמה עשרות אלפי ילדים ששרדו. הילדים נמצאו במחנות המשוחררים, בבתי נוצרים, במנזרים, וכן משוטטים ברחובות, ביערות ובמקומות מסתור. רבים מהם היו יתומים, "ילדים זקנים", "מבוגרים בגוף של ילדים", כפי שהעידו על עצמם.
ילדים ובני נוער חוו את השואה במלוא אכזריותה, בגטאות, במחנות, בנדודים, במסתור ובצעדות המוות. הם היו קרבנות להתעללות, השפלה, עבודות כפייה, הרעבה, הזנחה וחלקם אף לניסויים רפואיים. מרביתם איבדו את היקרים להם מכל. ילדותם נגזלה מהם. הם לא זכו ללכת לגן הילדים ובית הספר, לשחק, להתפנק בחיק המשפחה ולחיות בביטחון. אלה ששרדו בזהות בדויה ובחסדי זרים, חיו בפחד מתמיד שמא תיחשף יהדותם, ילשינו עליהם ויסגירו אותם ואת מציליהם. הם חששו שהאנשים אצלם הסתתרו ימאסו בהם או יפחדו להמשיך להחזיקם. היה עליהם לסגל לעצמם דפוסי מחשבה והתנהגות שהותירו מאחור את עברם ובית גידולם, ולהתכחש להוריהם, שמם ודתם, ולפעמים לשפת אמם. הם למדו לשתוק, להדחיק רגשות ולא לבטוח באיש כדי לשרוד.
לאחר השואה הוקמה שורה של בתי ילדים לשם טיפול בילדים. המטפלים, המדריכים והמורים שסייעו לילדים, היו ברובם ניצולי שואה בעצמם, מרביתם צעירים בני 25-17, לעתים מבוגרים מבני חסותם בשנה או שנתיים, או בני גילם ולרוב ללא כל ניסיון בטיפול בילדים. חלקם הגדול היו מדריכי ובוגרי תנועות הנוער החלוציות. הם אספו מיזמתם את הילדים, הקימו בתי ילדים שיתופיים בהם שימשו מלווים ומדריכים, והעניקו לילדים תקווה לחיים חדשים. על חוסר ניסיונם חיפו יכולתם כניצולים להזדהות עם כאב הילדים, להבין מה עבר עליהם ולשקם את אמונם באדם. סייעו בידם בראש ובראשונה הג'וינט (AJJDC) וכן הסוכנות היהודית, ארגונים יהודיים מקומיים, חיילים ארצישראליים בצבא הבריטי ובכללם חיילי הבריגדה, שליחי היישוב, האונרר"א (UNRRA), הממשלות המקומיות, ועוד. בפולין הוקמה הקואורדינציה הציונית לגאולת הילדים ששמה לה למטרה לאתר ילדים יתומים שמצאו מקלט בבתי נוצרים במטרה להשיבם לחיק היהדות, לעתים בניגוד לרצון הילדים. היו ביניהם ילדים שנותקו לחלוטין ממשפחותיהם ולא ידעו מי היו הוריהם.
סיפורים
בתערוכה שלפניכם סיפורם של שבעה בתים שהוקמו אחרי המלחמה לילדים ניצולי השואה, בפולין, הונגריה, הולנד, גרמניה וצרפת. חלקם פעלו כמה חודשים, היו שפעלו שנים. הילדים נאספו במאמץ לשקם את חייהם, להחזירם לעמם ודתם ולהשיבם לחיי ילדות ונעורים אחרי הזוועות אליהן נחשפו. הבתים הוקמו ביוזמת בודדים ועל ידי תנועות וארגונים לטיפול בילדים, שביקשו ללמדם ולחנכם עד שתגיע השעה להביאם לחוף מבטחים. מרביתם עלו לארץ ישראל. היו ביניהם שהתאחדו עם קרובי משפחה והגרו לארצות הברית, אמריקה הלטינית, קנדה ועוד.
פניהם המחויכים של הילדים הניבטים אלינו בתצלומי בתי הילדים המוצגים בתערוכה מסתירים מאחוריהם סיפורי חיים קשים, אבדן וצלקות נפשיות.
קישורים
כמיליון וחצי ילדים נרצחו בשואה. מעטים שרדו. מספר הילדים ששרדו מוערך באלפים בודדים. בתערוכת זו מוצגים צעצועי ילדים, משחקים, יצירות אמנות, יומנים ואלבומים, וכן עדויות של ניצולים שחולקים את חוויות ילדותם לפני השואה, במהלכה ומיד אחריה.
אחת התופעות הייחודיות בתקופת השואה הייתה מפעל ההצלה של ילדים יהודים בצרפת: רשת של בתי חסות שהקימו ארגונים שונים – יהודים ונוצרים. חברי ארגונים אלו אספו את הילדים למקומות מרוחקים, במטרה לגונן עליהם מהרדיפות ובניסיון לאפשר להם שגרת חיים רגילה בנסיבות בלתי רגילות. בזכות פעילות זו ניצלו אלפי ילדים יהודים. זהו סיפור של גבורה ונחישות, סיפור של הקרבה, נאמנות ומסירות.
תערוכה זו מביאה את סיפורם האישי של שמונה ילדים בזמן השואה. כל ילד הוא עולם ומלואו. סיפורם של הילדים נחשף באמצעות ספרי זכרונות שנותרו. ספרי הזכרונות מציגים בפנינו את עולמם של הילדים: ילדים שנמצאו תחת רדיפה אכזרית ומתמשכת, ובתנאי חיים קשים לדמיון. אך בספרים ניתן לראות כי ילדים נשארים ילדים. הם כתבו הקדשות לחבריהם ואיירו אותם בציורים עליזים; הם ביקשו להיות חברים לנצח, אלא שבמקרים רבים נקטעו חייהם באכזריות.