בית הילדים בדסק, הונגריה
כפר הנוער של בני עקיבא

האחוזה המוקפת חורשה השתרעה על פני 60 דונם ולה בניין מרכזי בן עשרות חדרים, בריכת שחייה ואגם מלאכותי שבמרכזו אי. ירמי-ירמיהו לביא (לבל) בן התשע-עשרה, פעיל מחתרת תנועות הנוער הציוניות בהונגריה בתקופת המלחמה, נשלח לנהל את המקום. סיפר לביא:

דוד עשהאל (אוסלנדר) היה בן 22-21 כאשר הנהיג את התנועה החלוצית בני עקיבא ... בתוך התוהו ובוהו שנוצר בבודפשט, בה עדיין השתוללו העשן והלהבות, שדה הקרב והרעב לאוכל. אוסי [עשהאל] קבע שאני אקים ואנהל מוסד ילדים בו נאסוף ילדים הזקוקים לתמיכה ולבית. במהרה מצאתי עצמי כאח הגדול של ילדים נזקקים והאח הגדול של ניצולי השואה, גם אם גילם בסבל ובימים היה גדול מגילי – נהייתי אח. ... מדריך ואחראי לחיי היומיום.
(ירמי לביא, שורשים, עמ' 41)

פעיל מחתרת אחר, אליעזר-לאצי וייס, היה שותף בהקמת בית הילדים. וייס הגיע לסגד (Szeged), שם שמע על מקום הרוס בכפר הסמוך דסק. הוא נסע לדסק וראה בית החלמה מוזנח, שלא היה ראוי למגורים, אך ראה את הפוטנציאל הגלום במקום, דאג לקבל אישור להשתמש באחוזה והפך אותה למעון ילדים שוקק חיים.

בתחילת מאי 1945 הגיעה קבוצה ראשונה של 20 ילדים לדסק יחד עם לביא. היו אלה ילדי מעון "בני עקיבא" ברחוב קישדיאופה (Kisdiófa) בבודפשט שפעל מפברואר ולביא היה בו אב הבית. יותר מ-200 ילדים בני 17-6, עברו דרך דסק, ילדים שגדלו על ברכי הדת היהודית וכאלה שהגיעו מבתים חילוניים. בדסק קיבלו תמיכה נפשית, חינוך ציוני ויהודי והוכנו לקראת עליתם לארץ ישראל. ביניהם היו ילדים ששרדו בהונגריה ואיבדו את כל משפחתם, ילדים ששרדו את מחנות הריכוז, ילדים שהיו קורבנות לניסויים רפואיים באושוויץ וילדים שניצלו בחסדי נוצרים.

היה צורך בטיפול בילדים: לנקותם מהכינים שפשו בהם, לטפל בפצעים שנגרמו ממחסור בוויטמינים ודלקות של גרדת, לדאוג להם לבגדים נקיים ולמזון ולהעניק להם, חום, אהבה ותחושת שייכות. המדריכים היו צעירים, ניצולי שואה בעצמם, לעתים מבוגרים בשנים ספורות מחניכיהם או בני גילם. כעבור זמן הגיעו גם מורים מקצועיים ונפתח במקום בית ספר בו הושם דגש על הוראת השפה העברית. הילדים הקטנים למדו בבית הספר בכפר.

חיים גניזי היה בן אחת-עשרה כשהגיע מבודפשט לדסק עם אחותו ואחיו. סיפר גניזי:

דסק היתה האנטיתזה של השואה. הגיעו לשם ילדים יתומים ויתומים למחצה ומצאו שם בית חם, הרגשה של משפחה. משחקי החברה בחיק הטבע, התחרויות, השירה והריקודים, כל אלה עשו אותנו למאושרים. הם החזירו לחניכים ולמדריכים את חדוות הילדות שאבדה להם. החינוך בבית הספר, ובעיקר החינוך הלא פורמלי בשעות אחר הצהריים והערב. ... הניחו את היסודות לעולם של ערכים כמו דתיות, ציונות, אהבת הארץ, אהבת השפה העברית וחיי הגשמה בקיבוץ. החינוך בדסק התמקד בעלייה לארץ ישראל. ... השירים הרבים על ארץ ישראל ואפילו המשחקים כולם כוונו למטרה זאת. (גניזי חיים, תולדות משפחתי, עמ' 15)

דגש רב הושם על המסורת היהודית, שמירת השבת והחגים וקיום טקסי בר מצווה לנערים. הרב ד"ר יוסף שוורצברט, מראשוני המורים בדסק, ארגן מסיבות עונג שבת וחיבר את המנון דסק:

דסק, ביתנו הקט דסק, היכן ששיחקנו, שמחנו כילדים מחוסרי דאגה. כמה יפים היו כאן השבתות, וכמה יפים היו ה"עונגים"
מבוקר עד ערב רקדנו "הורה" עד שערכנו הבדלה.                     
(גניזי חיים, שיקום ילדים ניצולי שואה בהונגריה, 1998, עמ' 20)

באביב 1946 החליף אריה אהרנפלד את לביא בניהול המקום. גם אהרנפלד היה חסר הכשרה בניהול ונשלח על ידי הנהגת בני עקיבא להיות המנהל האדמיניסטרטיבי של בית הילדים. המקום נתמך על ידי הג'וינט (AJJDC) ולמרות זאת ידע תקופות של מחסור.

מדצמבר 1945 החלו הילדים לצאת מדסק. בכל עלייה הקציבו התנועות החלוציות לבני עקיבא מספר מסוים של מקומות. כך יצאו לארץ ישראל קבוצות חניכים דרך יוגוסלוויה ומחנות העקורים באזור הכיבוש האמריקני בגרמניה. לעתים נתפסו על ידי הבריטים ונשלחו למחנות בקפריסין. גם שם המשיכו להיות יחד באותה רוח שהביאו אתם מדסק.

באוגוסט 1948 נסגר כפר הנוער בדסק, והילדים הועברו למעון אחר באויסגד (Ujszeged).