בית הילדים בזבז'ה, פולין
היתומים של ישעיהו דרוקר

כך סיפר ישעיהו דרוקר, איש הרבנות הצבאית בצבא הפולני שאסף ילדים יהודים מידי נוצרים והביאם לבית הילדים בזבז'ה. היה זה "מפעל פדיון ילדים" של איש אחד. הילדים קראו לו "פאן [אדון] קפיטן".

בתום המלחמה חודשו החיים הציבוריים היהודים בפולין. הרב דוד כהנא, הרב הצבאי הראשי בצבא הפולני, מונה על ידי הממשלה הפולנית, בנוסף על תפקידו בצבא, לעמוד בראש "ועד הקהילות הדתיות". תפקידו של הוועד היה חידוש חיי הדת בקרב שארית הפליטה בפולין. במסגרת זו נטל על עצמו ועד הקהילות את המשימה של פדיון ילדים יהודים שנשארו בידי נוצרים. מאוחר יותר קמה בפולין "הקואורדינציה הציונית לגאולת הילדים", שפעלה בנפרד מוועד הקהילות. הניסיונות להקים ארגון מאוחד לא צלחו. את הטיפול בפדיון הילדים הפקיד הרב כהנא בידי ישעיהו דרוקר והמימון הגיע דרך ועד הקהילות בעיקר מהג'וינט (AJJDC), ועד ההצלה של רבני אמריקה והרב ד"ר שלמה שיינפלד מלונדון, ממנהיגי אגודת ישראל.

ישעיהו דרוקר נולד ב-1914 בעיירה יורדנוב שליד קרקוב. הוא התחנך בבית ציוני של תנועת המזרחי והיה בוגר הסמינר הממלכתי למורי דת יהודים בוורשה. בפרוץ המלחמה ברח מזרחה, נתפס ונאסר על ידי הסובייטים ונשלח למחנה סובייטי לעבודת כפייה בקומי (Komi). ב-1943 התגייס לדיוויזיה הפולנית על שם קושצ'ושקו שלחמה לצד הצבא האדום והשתתף בקרב על ברלין. דרוקר התבלט בתקופת שירותו כמי שארגן תפילות בימי חג, דאג לחגוג את הפסח כהלכתו וניסה לשמור על הגחלת בקרב החיילים היהודים. מעשיו של דרוקר הגיעו לידיעת הרב כהנא וכשעמד דרוקר להשתחרר מהשירות הצבאי המליץ עליו כהנא לתפקיד רב צבאי בצבא הפולני בדרגת סרן, למרות שלא היתה לו הסמכה לרבנות, והציע שיעסוק בגאולת הילדים.

הידיעות על הימצאותם של ילדים יהודים אצל נוצרים הגיעו לוועד הקהילות מניצולים שחזרו לערים ולעיירות מהם גורשו בחפשם אחר בני משפחה ומסרו עדות על ילדים שנמסרו. ידיעות הגיעו מאנשים שחיפשו את הילדים וקיבלו על כך תשלום. מידע הגיע גם מפולנים שהילדים היו אצלם וגם מקרובי משפחה של הילדים. "הידיעות הגיעו ונערמו אחת לאחת, והגיעו לכמה מאות כתובות של ילדים", סיפר דרוקר.

דרוקר החל לנסוע ברחבי פולין לאתר את הילדים, לבוש מדי קצין פולני, מה שהקל עליו את הקשר עם הפולנים. מהר מאוד הבין שצריך מקום בו ניתן יהיה לרכז את הילדים. סיפר דרוקר:

כמובן שהיתה אפשרות להעביר את הילדים לבית-ילדים של הוועד היהודי [הוועד המרכזי של יהודי פולין, CKŻP], היו להם בתי ילדים מפוארים ביותר, באוטבוצק, בלודז', בקרקוב וכו'. אבל כמובן ששם החינוך לא היה לאומי ולא היה יהודי ולכן לא רצינו להכניס לשם אף ילד אחד. ולכן החלטנו לארגן בית-יתומים של "ועד הקהילות הדתיות" בזבז'ה, ליד קטוביץ. ... קיבלנו שם בית אשר לפני שלטון הנאצים היה בית זקנים יהודי, בית יפה, עם גינה. כדי לנהל את בית היתומים חיפשנו אישה שתהיה לה הבנה רבה לילדים האלה ניצולי השואה. הזדמנה לנו מחנכת דגולה מאוד, ד"ר נחמה גלר, אשר בעצמה הסתתרה אצל פולנים, והתמסרה בכל נפשה ומאודה לחינוך הילדים האלה.

פעילותו של דרוקר נתקלה בקשיים רבים. היה עליו לפגוש את הפולנים והילדים מספר פעמים עד שהצליח לשכנע את הפולנים למסור את הילדים למוסדות היהודים. בקרב פולנים רווחה התפיסה שהיהודים עשירים מופלגים, ותפיסה זו הביאה לפעמים לדרישות כספיות גבוהות בתמורה להסכמתם לוותר על הילדים. כמה ממסתירי הילדים המשיכו להחזיק בילד כדי למשוך זמן ולהגדיל את הסכום אותו יקבלו עבורו. היו פולנים שלא הסכימו להיפרד מהילדים בעד שום הון שבעולם. היו מקרים בהם פנו קרובי משפחתם של הילדים לבתי דין בפולין כדי לקבל את הילדים לחזקתם. כמה פעמים פעל דרוקר על פי בקשת משפחתו של הילד, בניגוד לרצונם של הילדים ושל הפולנים אצלם היו הילדים, הוציא את הילדים בכוח והביאם לזבז'ה. הילדים חוו שוב פרידה וניתוק. מן הצד האחד עמדו המשפחות הפולניות ומן הצד השני - הוריהם הביולוגיים של הילדים או קרובי משפחתם והארגונים היהודיים, וכל אחד מהם טען לזכותו על הילד. הקואורדינציה פעלה אף היא להשבת הילדים והיתה מעין תחרות בין הגורמים השונים שפעלו בתחום, מה שהעלה לעתים את הדרישות הכספיות של מחזיקי הילדים ובלבל את הילדים. סיפר דרוקר:

כמובן שצריך היה לשלם לפולנים על החזקת הילדים. ... אבל כשהגיע הדבר לביצוע והיה צורך בכסף, היה קשה להשיגו והיה עלינו לעמוד על המקח עם הפולנים. לי אישית נדמה שפולני שסיכן את חייו - לא חשוב מאיזו סיבה - לא היה צריך לקפח אותו ולכל הפחות צריך היה להחזיר לו עבור החזקת הילדים.

הילדים עצמם כמעט שלא נחקרו על ההווי בבית הוריהם. במקרים רבים לא ידעו הילדים מי היו הוריהם ולא זכרו דבר מהבית. נקודת המוצא של ועד הקהילות היתה שצריך להשיב את הילדים אל עמם ואל דתם ולתת לילדים חינוך מסורתי.

בקיץ 1946 הגיע לפולין הרב הראשי לארץ ישראל, הרב יצחק הלוי הרצוג, שתמך בגאולת הילדים. דרוקר נפגש עמו ושאב ממנו עידוד להמשיך במלאכה. הרב הצליח לארגן את הוצאתם של כ-600 ילדים מבתי הילדים בפולין כדי להביאם לארץ ישראל, ביניהם היו ילדים מבית הילדים בזבז'ה. בדרך עצרה הרכבת עם הילדים בפראג והרב פגשם בטקס שנערך לכבודו בתחנת הרכבת. קבלת הפנים לרב הוסרטה והפכה לסמל של החיים החדשים ליתומים ניצולי השואה. קטעים מסרט זה מובאים בתערוכה. בתיה אקסלרד (לימים אייזנשטיין) בת ה-14 היתה על הרכבת. סיפרה בתיה:

עזבנו את זבז'ה והגענו ללודז'. שם הגענו לבית שהיו בו ילדים ובני נוער ששרדו את המלחמה עם הוריהם ברוסיה. שהינו מספר ימים בלודז' ועלינו על רכבת בה לכל ילד היתה מיטה וקיבלנו ארוחות נחמדות. ישעיהו דרוקר הצטרף לרכבת בלודז' וליווה אותנו עד לגבול הצ'כי. הוא כתב לי על פיסת נייר מילים יפות ומרגשות. הגענו לגבול ונפרדנו לשלום מישעיהו שחזר לפולין להמשיך בעבודתו הקדושה.

בית הילדים בזבז'ה פעל כשלוש שנים ושהו בו כשבע מאות ילדים לתקופות זמן שונות. צוות שלם של מורים, מחנכים ומטפלים, מרביתם ניצולי השואה, השתתף בטיפול בילדים. דרוקר עצמו בילה שם בשבתות וחגים, ובכל יום פנוי שהיה לו. הוא נהג לשבת עם הילדים, לשוחח אתם ולספר להם סיפורים. בכל פעם שהבית התמלא בילדים החלו להוציאם יחד עם ילדי הקואורדינציה באמצעות עליית הנוער כדי להעלותם לארץ ישראל.

אירנה טאובנפלד (לימים אילנה פלדבלום) שהתה בתקופת המלחמה בזהות בדויה במנזר בפולין. כשהיתה בת 12 פגשה את ישעיהו דרוקר שניסה לשכנעה לעזוב את המנזר. רק שנתיים לאחר שפגשה את דרוקר בפעם הראשונה עזבה את המנזר והגיעה לבית הילדים בזבז'ה. סיפרה אילנה:

אני חושבת שפחדתי לחזור ליהדות. לא רציתי להיות יהודיה. כי זה היה כרוך בסכנת חיים וגם באות קלון. ... אבל ברגע שהחלטתי, יצרתי קשר עם קפיטן דרוקר והוא סידר לי מקום בבית הילדים בזבז'ה. בית הילדים הזה היה באמת חממה כי קיבלו אותנו באמת בלב חם וידעו מה עבר על כל אחד. ... היו שם רק שני בנים דתיים וכל יתר הילדים לא היו דתיים. גם לא יכלו להיות דתיים. לא יכלו לכפות עלינו להיות דתיים כי זה היה מעבר יותר מדי קשה. היו ילדים שהיו ממשיכים משם ללכת לכנסיה. ... הייתי בין הילדים הבוגרים. כולנו נשארנו לבד. ישנו ביחד בחדר אחד גדול, והיינו כמו משפחה אחת גדולה. ... וקפיטן דרוקר היה בא לבקר. הילדים אהבו אותו נורא. כשהוא היה בא לבקר זה היה יום חג. כל אחד היה רץ אליו ומספר לו. ... ורק אחר כך אני חשבתי שכל אותו קפיטן דרוקר היה אז בן 25, 26. הוא היה גם כן בחור צעיר שעבר מלחמה. ... והוא היה בשבילנו דמות מאוד אהובה ואצילה, ותמיד ידע להראות לב והבנה, ונשארנו אתו בקשר אפילו עד עכשיו.

בסוף 1946 ותחילת 1947 הצליח הרב שיינפלד לארגן סרטיפיקטים ליתומים והביא כ-250 ילדים מפולין לאנגליה, ביניהם כמה מילדי זבז'ה. הילדים הושמו בבתי משפחות יהודיות ובמוסדות יהודיים וחלקם עלה מאוחר יותר לארץ ישראל.

בתחילת 1948 החלו השלטונות הקומוניסטים הפולנים להצר את צעדיהם של פעילי המפלגות הציוניות וביקשו לסגור את בתי הילדים של ועד הקהילות והקואורדינציה, ולמסור את הטיפול בילדים לידי הוועד היהודי המרכזי. מלאכת איסוף הילדים נעשתה קשה יותר ובסוף אותה שנה נסגר בית הילדים בזבז'ה והילדים עלו בסופו של דבר לישראל. בישראל פוזרו ילדי זבז'ה בקיבוצים רבים, וכך, בנוסף לקורותיהם הקשים בתקופת השואה, לא היתה להם בישראל המשענת של המשך ההשתייכות לקבוצה עמה הגיעו מאירופה.

דרוקר עלה לישראל ב-1950. ממרחק הזמן דיבר על מפעל גאולת הילדים:

עשינו פעולה למען העם. ... הצלנו ילדים. ... עשינו פעולה שאולי כדאי להדגישה, במיוחד שזה היה אחרי השואה. אבל בשביל הילדים עצמם, בהרבה מקרים החזרה הזאת לחיק היהדות גרמה אצלם משבר נפשי, שאני חושש שעד היום - למרות שכבר להם יש ילדים - עוד לא התאוששו ממנה. ויש פה שאלה שאני ודאי לא אוכל לענות עליה, מבחינת האדם עצמו - אם היה כדאי כל המאמץ הזה. ... הילד לא ידע שהוא יהודי ועצם הידיעה שהוא יהודי - זה כבר השפיל אותו, מכיוון שיהודי באותם הזמנים [מבחינת הילד] היה משהו רע. ואם היינו נותנים לו שיישאר בשכחונו זה, אולי לא היה עובר את כל המשברים שעבר אחרי שחזר לחיק היהדות. דבר שני, לא מבחינה דתית, אלא מבחינה נפשית שלו. הנה ילד מצא את מקומו וביתו במשפחה מסוימת. והמשפחה - פעם אהבה אותו יותר ופעם אהבה אותו פחות - אבל הוא היה ילד של מישהו. יכול היה לפנות ולומר: 'אבא', 'אמא'. הוא לא ידע שאביו ואמו נהרגו. והנה אנחנו הוצאנו אותו והפכנו אותו לילד של הכלל. אנחנו הפכנו את הילד הזה בגיל רך לילד של הציבור.

לאחר שעלה לישראל פגש דרוקר את הילדים שהוציא מידי נוצרים והעבירם לבית הילדים בזבז'ה. על קליטתם בארץ אמר בעדות מ-1968:

הילדים האלה הוכנסו לקיבוצים. אינני בא לדון את הקיבוצים לא לכף חובה ולא לכף זכות. אבל הילדים האלה היו לגמרי שונים מילדי הקיבוץ שנולדו בבית, היו להם הורים ואף פעם לא טעמו איך זה להיות בלי ההורים. ילדים אלה היו זקוקים לחמימות מיוחדת, ובזה הם לא נתקלו בארץ. אפילו ילדים שבאו אל משפחתם, הקשרים עם המשפחה לא החזיקו מעמד הרבה זמן. הקשרים עם המשפחה נותקו כי הם לא הבינו לנפש הילד. אם רצו לקלוט פה את הילדים ולעשות מהם אנשים בריאים בנפשם, היו צריכים להדריך צוות מיוחד של אנשים שיטפלו בהם. ... כיום הילדים כבר גדלו, יש ביניהם כאלה שהסתדרו ויש אחוז די גדול שלצערי הרב לא הסתדרו. הם חיים מן היד אל הפה. ואני מרגיש, כשאני נפגש אתם, לא פעם יש להם טענה אילמת אלי – למה עשיתי להם את כל הדבר הזה?

בעדות מאוחרת סיפר שלימים מרבית הילדים מצאו את מקומם והתפייסו עם עברם וכשהוא שואלם - "טוב עשיתי שהבאתי אותך לכאן, או לא טוב עשיתי"? תשובתם: "טוב עשית", משקיטה את מצפונו. כשנשאל דרוקר על ידי עיתונאי פולני "מי הרשה לך לשנות את פני ההיסטוריה, לקחת ילדים שהיו ילדים בבתים, ולקחת אותם אל הניכר?" ענה בפסוק מספר ישעיהו – "וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּה" (ישעיהו ו' י"ג) [העשירית שתישאר תהיה חזקה כגזעי האלה והאלון, מהם תמשיך האומה להתקיים]. "הילדים האלה היו הזרע הקדוש שממנו היה צריך להמשיך הלאה העם היהודי", אמר.

עדותו המלאה של ישעיהו דרוקר מצויה בארכיון יד ושם.