בית הילדים בבלנקנזה, המבורג, גרמניה
הבית על גדות נהר האלבה

עם ילדי הקבוצה הראשונה הגיעו מברגן-בלזן מדריכים, מטפלות ואנשי בריגדה. חלקם היו מורים וחלקם נעשו מורים עקב הנסיבות. ביניהם היה אליהו בן-יהודה (אריך שטיפל), ממקימי בית הילדים. בן-יהודה הגיע למחנה העקורים ברגן-בלזן באוקטובר 1945. סיפר בן-יהודה:

באנו למחנה ברגן-בלזן. היתה שם התרגשות עצומה כי הם ראו צבא יהודי. הם התרגשו מהמדים שלנו. ... לאט לאט אנחנו פשטנו את המדים וקיבלנו מההנהלה של שארית הפליטה תעודות מזויפות, שגם אנחנו כביכול משארית הפליטה. ... אנחנו לא אכלנו יותר בחדר האוכל של הבריטים, אלא אנחנו אכלנו בחדרים. ... קיבלנו אוכל מאנשי שארית הפליטה וישנו בצריפים שלהם [של הניצולים] כי לא רצינו שיתפסו אותנו. ... ראינו את תפקידנו בעיקר לעבוד עם הנוער בבית הספר. היה שם בית ספר יסודי. ... מה שהיה חסר להם בעיקר בבית הספר זה רוח של ארץ-ישראל, זה מה שאנחנו רצינו לתת בבית הספר, בזה ראינו את עיקר התפקיד שלנו. ... אני ראיתי שבתוך ברגן-בלזן זו לא אווירה חינוכית בשביל נוער. ... אני הייתי אחד מאלה שאמרו שצריך להוציא את הנוער כמה שיותר מהר. ... זה היה מקום סגור. ... היה צריך רישיון כדי לצאת. ... לא רחוק מברגן-בלזן על יד המבורג היתה חווה של יהודי עשיר. ... ואנחנו קיבלנו את המקום הזה. אז חלק מהנוער עבר מברגן-בלזן לבלנקנזה. אני הייתי שם מנהל הפנימייה.

באפריל 1946 יצאה הקבוצה הראשונה מבלנקנזה לנמל מרסיי ומשם, באניה "שמפוליון", לארץ ישראל. בידי חברי הקבוצה היו סרטיפיקטים לעלייה. על הימים האחרונים בבלנקנזה כתב מתתיהו צור, אחד הנערים בקבוצה, ביומנו:

5 באפריל 1946
יצאנו מבית הספר בתשע בבוקר, צועדים בשורה ברחובות בלנקנזה, שרים שירים עבריים; [אליהו] בן-יהודה לבוש מדים צעד בראש, ובסוף צעד צבי [טייר, מורה מהבריגדה], גם הוא לבוש מדים. כולם הסתכלו עלינו הצועדים ושרים בעברית. שמחתנו היתה רבה. ואכן מי שיער לפני שנה, שבארץ המקוללת הזאת תשמע שירה עברית מפי צעירים יהודים צועדים ובראשם חיילים יהודים.
(דובדבנים על האלבה, עמ' 115)

חברי הקבוצה התיישבו בקיבוצים קריית ענבים ודורות. קבוצה בת שמונה בנות נשלחה לבית הספר החקלאי מקווה ישראל.

לאחר שעזבה הקבוצה הראשונה נותרו במקום מעט ילדים, אך לא לזמן רב. ילדים נוספים החלו להגיע לבלנקנזה בעיקר באמצעות אנשי "הבריחה". את הבית ניהלו שליחות הסוכנות היהודית גניה שבדרון וחנה איזיק ועמן מורים, מורות ומטפלות, חלקם ניצולי השואה וחלקם אנשי הבריגדה היהודית. כאשר חגגו ילדי הקבוצה הראשונה את ליל הסדר במרסיי, התכנסו ראשוני ילדי הקבוצה השנייה לליל סדר בבלנקנזה. סיפר חיים כץ, אחד הנערים שהגיעו למקום:

באפריל 1946 נפרדתי מאחי בהנובר ויצאתי להמבורג בהמלצת הוועד היהודי בהנובר. הגעתי למקום ומצאתי כ-15 בני נוער בני 16-13, שכפי שנאמר לי אלה נשארו מהקבוצה הקודמת, הקבוצה הראשונה שאך לפני מספר ימים יצאה לדרכה לארץ ישראל. התקנאתי בהם נורא, אלה שיצאו, הנה, הם כבר בדרך למטרה שאני כה שואף אליה. ... התארגנתי במקום. אוכל היה בשפע וטעים, ולגבי "קצטניק" [אסיר במחנה ריכוז] שטרם עברה שנה מלאה מאז שוחרר ממחנות הריכוז גרליץ וקודם אושוויץ, עניין האוכל שיחק תפקיד חשוב ביותר. ... מיד לאחר הגיעי לבלנקנזה זכיתי לחגוג את חג הפסח הראשון שלאחר השחרור! אכן למילים "ועתה בני חורין" היתה משמעות ממשית, ו"זר" – מי שלא התנסה בכך - לא יבין זאת. זה היה סדר פסח מלא גאווה. את הסדר ערכו חיילי הבריגדה ששימשו גם כמורים ומדריכים.
(דובדבנים על האלבה, עמ' 120)

בקיץ 1946 פורקה הבריגדה היהודית באופן רשמי ועד מרס 1947 עזבו אנשיה את בלנקנזה. במאי 1947 יצאה קבוצה של 65 נערים ונערות בליווי המבוגרים דרך הולנד למרסיי והפליגה באנייה "פרובידנס". הקבוצה הגיעה עם חנה איזיק לקיבוץ חולדה.

לאחר עזיבת הקבוצה השנייה נעשו סידורים לקלוט ילדים נוספים. הילדים הוברחו לבלנקנזה מהאזור האמריקני בגרמניה, כדי שיוכלו, בהתאם למדיניות הבריטית, לעלות לארץ ישראל באופן גלוי. הבריטים והאמריקנים שמרו בקפדנות על גבולות אזורי הכיבוש והבאת הילדים היתה מבצע מורכב ובלתי לגאלי. במהלך 1947 הובאו לבלנקנזה ילדים בני 13-5 יחד עם מדריכים ומטפלות, מאורגנים בדרך כלל בקבוצות של תנועות הנוער: השומר הצעיר, דרור, הנוער הציוני, גורדוניה וילדי ה"קואורדינציה הציונית". הם הגיעו על פי היכולת והקצב של פעילי "הבריחה" ולעתים שהו זמן קצר בבלנקנזה ועלו לארץ ישראל. שתי מנהלות חדשות הגיעו לבית: שליחת הג'וינט מניו יורק, בטי אדלר, ושליחת הסוכנות היהודית, ראומה שוורץ (לימים אשת הנשיא עזר וייצמן), ילידת ירושלים ובוגרת סמינר הקיבוצים. שתיהן היו צעירות וחסרות ניסיון אך בעלות מוטיבציה גבוהה ורצון להעניק לילדים. עם הגעת הקבוצות לבלנקנזה נפסקה השמירה על המסגרות התנועתיות והילדים הוכנסו למסגרות של בית הספר ובית הילדים על פי גילם וצרכיהם הלימודיים. זוג הניצולים יצחק וחנה דיכטר, ממשוחררי ברגן-בלזן, מורים בהכשרתם, נתבקשו לעבור לבלנקנזה ולנהל את בית הספר. סיפרה חנה על האתגרים שעמדו בפניהם:

יצאנו לסיור במקום. ... ילדים שיחקו קבוצות-קבוצות ולצידם המדריכים. הספקתי לקלוט ולשמוע מפי הילדים שפות רבות: פולנית, רוסית, יידיש, ליטאית והונגרית. ... אין קשר בין הקבוצות. הזרוּת חזקה מאוד וגם השוני בין הילדים היה רב. ... רוב הילדים טרם ידעו בית ספר, מורים אין וכל מדריך שקוע בבעיות חניכיו. אמצעי לימוד אין – לא ספרים, לא מכשירי כתיבה. ... קיבלתי על עצמי להכין את המדריכים. ... כעבור חודש אחד החלו הילדים ליצור קשר ביניהם, שיחקו ביחד, ואפילו רבו והתקוטטו, והכל בעברית!
(דובדבנים על האלבה, עמ' 82-81)

הלה סלוצקי, מטפלת מקבוצת "הקואורדינציה", הגיעה לבלנקנזה עם עוד שתי מטפלות, אידה רוזן ולנה קלח וקבוצה קטנה של ילדים בני 9-5, מפולין, דרך וינה ומחנות שונים בגרמניה. סיפרה הלה:

כשהסתיימה המלחמה הגעתי ללודז'. את האנטישמיות ניתן היה לחוש ולהריח באוויר. סכנת מוות ארבה לכל יהודי. ... נודע לי כי ברחוב נרוטוביצה 18 פתחו בית ילדים מטעם כל התנועות הציוניות. המטרה היתה עלייה לארץ ישראל. ... התחלתי לעבוד. ... היו מקרים בהם ילדים שנקנו ממנזרים ומשפחות פולניות היו בורחים חזרה למקום ממנו נלקחו. ... רוב הילדים האלה שנאו אותנו ואת הסביבה היהודית. ... באביב 1946 יצאתי את פולין. התחזינו לפליטים יוונים שחוזרים מאושוויץ אל ביתם. ... עברנו עם הילדים הקטנים באורח בלתי לגאלי לאזור הכיבוש הבריטי והגענו לבלנקנזה. ... תחנה אחרונה בדרכנו לארץ ישראל.
(דובדבנים על האלבה, עמ' 102-101)

כפי שהגיעו הקבוצות לבית, קבוצה אחר קבוצה, כך יצאו, על פי קצב קבלת הסרטיפיקטים. עד מרס 1948 יצאו כל הילדים והמלווים מבלנקנזה לארץ ישראל. חלקם הגיעו בעיצומם של קרבות מלחמת העצמאות.

***

ב-1995 ערכה ראומה וייצמן-שוורץ, רעיית נשיא המדינה, כנס בבית הנשיא ל"ילדי בלנקנזה". בעקבות הכנס יצא הספר "דובדבנים על האלבה - - סיפור בית הילדים בבלנקנזה 1948-1946" בעריכת יצחק תדמור שהיה חניך בית הילדים, ספר המביא את סיפורו של המקום. רֶנֶה-רניה קוכמן לבית באף, מהקבוצה שהגיעה לקיבוץ חולדה, לא הצליחה להגיע למפגש בבית הנשיא. רנה כתבה לחבריה:

יצאתי ממחנות ההשמדה עם הנוראה מכל ההתנסויות שנרשמו בהיסטוריה. ... לאחר אובדנים שלא יתוארו – משפחתי, ילדותי וחברי – חשתי מעונה בכאב רגשי וגופני. "הקינדרהיים" [בית הילדים] בבלנקנזה השיב לי חלק מילדותי האבודה, הוא הפך לביתי. המורים שלי וילדות אחרות שפגשתי שם הפכו לחברי ולמשפחתי לאורך זמן. המורה חוה [איזק] נעשתה לאמי החלופית; המורה גניה [שבדרון] נתנה לנו כיוון ומטרה; המורה מלכה [רוכל] החייתה בנפשי את האהבה. שם, ביניכם, חברי היקרים גיליתי את האהבה ואת האנושיות.
(דובדבנים על האלבה, עמ' 127)