תקופת השואה: גטו לודז'

שירים מגטו לודז'

גטו לודז'

גטו לודז' הוקם על ידי הנאצים באביב 1940. בשנה השניה לקיומו של הגטו החלו הגרמנים לגרש אליו יהודים ממערב אירופה. בנוסף, 5,000 צוענים גורשו מאוסטריה לגטו לודז' בנובמבר 1941. מעל 200,000 איש נכלאו בגטו, שהיה הגטו האחרון לחיסול, בקיץ 1944. גטו לודז' שוחרר על ידי הצבא האדום בינואר 1945. נמצאו בו כ-800 יהודים שהושארו על ידי הנאצים כדי לנקות את השטח.

גטו לודז' הפך למחנה עבודה גדול ובו מפעלים וסדנאות.  הרעב, הצפיפות והתנאים הסניטאריים הגרועים, ללא ביוב,  גרמו למחלות ומגיפות בעיקר של טיפוס.  לתושבי הגטו לא היה מגע עם העולם החיצון, תושבי לודז' וסביבתה היו עוינים וכל דרכי המעבר ואמצעי התקשורת עם העולם החיצון היו אסורים. 

ניהול הגטו על ידי הגרמנים התחלק לשניים: הזרוע הפוליטית והמשטרתית והזרוע הניהולית והכלכלית.  הזרוע הניהולית והכלכלית אשר התרכזה בעירייה של לודז' הייתה אמורה להפעיל את הגטו כמקום יצרני אשר בו כל התושבים עובדים.  בראש המינהל האזרחי הגרמני עמד הנס ביבוב. בתוך הגטו ציוו הגרמנים להקים מנהל, מועצה  יהודית.  המנהל היהודי בתחילה היה אחראי להעברת היהודים אל הגטו, למציאת דיור ולארגון החיים החברתיים בגטו. חברי המועצה בחלקם נרצחו וניהול הגטו הופקד בעיקר בידיו של "זקן היהודים", ראש המנהל, ראש המועצה, חיים מרדכי רומקובסקי.  רומקובסקי מונה על ידי הגרמנים ב-13 באוקטובר 1939. 

כל מגע עם העולם החיצון היה בידיים גרמניות כולל העברת מזון לגטו שטופלה על ידי מחלקת המזון והכלכלה שבראשה עמד הנס ביבוב.  בידוד הגטו היה כמעט מוחלט, טלפונים ומכשירי רדיו הוחרמו ודואר כמעט ולא נכנס וכאשר הגיע עבר צנזורה.

ב-7 בדצמבר 1941 החל לפעול מחנה המוות הראשון בחלמנו. הראשונים שנרצחו בגז בחלמנו היו יהודים מהערים הסמוכות ללודז', כל תושבי מחנה הצוענים של גטו לודז' ותושבים יהודים מגטו לודז'. בין ינואר למאי 1942 נרצחו כ-55,000 מתושבי גטו לודז' – כשליש מאוכלוסיית הגטו. במהלך ה"שפרה" (Sperre), עוצר שהוטל על הגטו בין 5 ל-12 בספטמבר, נשלחו יותר מ-20,000 תושבי הגטו, חולים, זקנים וילדים, למחנה ההשמדה חלמנו. לאחר הגירושים של סוף 1942 פעל הגטו כמחנה עבודה; תעשיית הגטו הביאה תועלת למכונת המלחמה הנאצית, והפיקוח על הגטו התהדק.

אולם בשנת 1944 הגרמנים החליטו לחסל את הגטו, והימלר הורה לארתור גרייזר, מושל מחוז ורטלאנד, לשלוח את היהודים למחנות המוות חלמנו ואושוויץ.  בקיץ 1944 חיסול הגטו הושלם.  רומקובסקי ומשפחתו נשלחו לאושויץ יחד עם תושבי הגטו. כ-800 יהודים נשארו בגטו כדי לנקות אותו, 8 קברים גדולים הוכנו עבורם לאחר השלמת העבודה, אולם הנאצים לא הספיקו לרוצחם והצבא האדום שחרר אותם בינואר 1945.     

חיי התרבות בגטו לודז'

חיי התרבות בגטו לודז' היו פרק נוסף, אולי קצת שונה לאור הנסיבות ההיסטוריות, ברצף חיי היצירה היהודית של היהודים בפולין מאז התיישבותם בה במאה ה-13. מופעים של יחידים ומופעים מאורגנים היו כמו לחם ותפוחי אדמה לתושבי הגטו הרעבים.  קונצרטים והצגות תיאטרון בוצעו ב"בית התרבות" שהקים רומקובסקי בגטו.  התכניות של רוב הקונצרטים התבססו על יצירותיהם של מלחינים יהודים.  דוד ביגלמן (1887-1944) היה המנצח הקבוע של הקונצרטים ואף הלחין יצירות ושירים בגטו. "בית התרבות" הכיל 400 מושבים, במה מקצועית, תאורה וכדומה.  בנוסף להופעות התזמורת הסימפונית, הופיעו באולם מקהלת ה"זמיר" של לודז' וכן מופעי תיאטרון, בעיקר בסגנון התיאטרון הקליל.  רומקובסקי ואנשיו נכחו ברוב המופעים והנהיגו צנזורה על שירים שמצאו ביקורתיים מדי.  

המנהל האמנותי והבימאי של תיאטרון הגטו היה משה פולוור. שמונים וחמש הצגות הועלו ב"בית התרבות" מפתיחתו ועד לסוף שנת 1941, ובהן צפו יותר משבעים אלף צופים. "בית התרבות" נסגר באופן רשמי בקיץ 1942 והפך למפעל לייצור שמיכות וכריות.

בנוסף למופעים בבית התרבות, נערכו הצגות ומופעים במסגרת תנועות הנוער שרוכזו באזור מרישין, האזור הירוק של הגטו, ואף הן נפסקו בסוף שנת 1942. בגטו היו מופעי רחוב של ילדים ומבוגרים שעמדו ברחובות הגטו ובחצרות ושרו. אלו ביטאו את רחשי הלב והגיבו בשירה על "חדשות" הגטו. מתוך מספר זמרי רחוב בגטו לודז', אחד נחרת בזיכרונם של תושבי הגטו: יהודי נמוך קומה בשם יענקעלע הרשקוביץ. שיריו של הרשקוביץ הוקלטו מפי ניצולים אחדים לאחר המלחמה (חלקם מוצגים פה). זמרי הרחוב היוו מעין קברט נודד שביצע סאטירה פוליטית בהומור ואירוניה.  זמרי הרחוב השתמשו במנגינות ידועות, הציעו תגובה וביקורת על חיי היום יום הקשים בגטו ובכך בטאו את רחשי לב הקהל, תושבי הגטו שרעבו לא רק ללחם ותפוחי אדמה אלא גם לחופש הביטוי.

מופעי רחוב אלו צונזרו על ידי רומקובסקי ועושי דברו, ואף הם נפסקו בסוף שנת 1942.  לאחר הגירוש ההמוני בספטמבר 1942, זמרי הרחוב וביניהם יענקעלע הרשקוביץ, נאלצו לעזוב את הרחוב כי לא היה מי ש"ישלם" להם או יקשיב להם כאשר הגטו הפך למפעל גדול ויצרני.  יענקעלע הרשקוביץ המשיך את שירתו במקום העבודה בו עבד. מופעים בודדים במקומות עבודה שונים המשיכו עד ליוני 1943, כאשר רומקובסקי ציווה להפסיק את כל המופעים כי ראה בהם איום על שלטונו.

בכל שנות קיומו של הגטו, שירים ויצירה תרבותית אחרת התרחשה בבתי התושבים ובמסגרות פרטיות אחרות.  קריאת שירה, ריקוד, שירה ותפילה היוו ביטוי לנפש האדם ולחירותו בגטו.

השירים שהוקלטו על ידי הוועדה ההיסטורית היהודית המרכזית בראשותו של שמרקה קצ'רגינסקי הם מרפרטואר שירי הרחוב של גטו לודז' ומרפרטואר שירי התיאטרון של הגטו. השירים מספרים את סיפורו של גטו לודז' במילים ומנגינה, מגשרים בין עבר והווה ומביעים תקווה לעתיד טוב יותר . המילים והמנגינות של השירים הכלולים באתר זה לא פורסמו על ידי קצ'רגינסקי בספרו ולא עשו את דרכם לרפרטואר שירי הזיכרון לשואה. שירי גטו לודז' ובעיקר שירי הרחוב של הגטו נחקרו על ידי  ד"ר גילה פלם וחלקם זכו לביצוע מחודש על ידי מוסיקאים בני זמננו.