תקופת השואה: גטו וילנה

שירים בגטו וילנה

ב-19 בספטמבר 1939 נכנס הצבא האדום לווילנה.  העיר הועברה לידי הליטאים, אבל ביוני 1940 עברה שוב לידי הסובייטים כאשר ליטא סופחה לברית המועצות. שינויים אלו הגבירו את מעשי האנטישמיות כלפי היהודים מצד הליטאים.

ביוני 1941 פלשו הנאצים לברית המועצות, ווילנה עברה לשלטון הכיבוש הנאצי.  פעולות אנטישמיות של הליטאים המשיכו ביתר שאת וכאשר הגרמנים התחילו ברצח המוני, הליטאים סייעו בידם.  השלטון הגרמני הכריח את היהודים ללבוש על זרועם סרט עם מגן דוד, נאסרה עליהם הנסיעה בתחבורה ציבורית, נאסרה עליהם הכניסה לאזורים נרחבים בעיר, עוצר לילה הוטל עליהם, המזון היה מוגבל, טלפונים הוחרמו ורכושם הוחרם.  

רצח המוני של יהודי וילנה החל כאשר איינזאצקומנדו 9 הגיע לעיר בסוף יוני 1941 והחל ברצח המוני.

הרצח ההמוני התרחש בפונר, יער יפה שהיה מקום נופש דרומית לווילנה אליו היה ניתן להגיע ברכבת. כ-5,000 יהודים נרצחו בפונר בין ה-4 וה-20 ביולי 1941. ב-31 באוגוסט נרצחו עוד יהודים בפונר, עוד לפני הקמת הגטו.

ב-6 בספטמבר 1941 הקימו הנאצים שני גטאות אליהם גורשו תושבי וילנה היהודים.  במהרה חילקו את האוכלוסיה בגטאות על פי קטגוריות: האוכלוסייה היצרנית – בעלי מלאכה ופועלים אשר היו להם אישורי עבודה - קובצו בגטו מס' 1, האחרים קובצו בגטו מס' 2.  הוקמו שתי מועצות יהודים, "יודנראט".  ראש המשטרה היהודית בגטו מס' 1, יעקב גנס, הפך לראש היודנראט החל משנת 1942, בעוד גטו מס' 2 חוסל ב-21 באוקטובר 1941. 

הנאצים המשיכו להקטין את כמות האוכלוסייה היהודית בגטו מס' 1 על ידי הנפקת אישורי עבודה (אישורים צהובים) אשר הבטיחו לאלתר חיים בגטו. האחרים נשלחו אל מחוץ לגטו. מתוך אוכלוסייה של 28,000 יהודים נותרו 12,000 יהודים ו-8,000 יהודים היו במחבוא.  גטו וילנה חוסל בספטמבר 1943. כאשר גילה הגסטאפו שליעקב גנס היו קשרים עם הפרטיזנים, זומן גנס לחקירה ואז החל חיסול הגטו.  גנס התייצב במפקדת הגסטאפו ולא חזר. אחד מקציני הגסטאפו הודיע למשטרה היהודית שגנס נורה בגלל מעשיו. לאחר מספר ימים חוסל הגטו. הפרטיזנים של וילנה שטרם נמלטו, ברחו ליערות והמשיכו את לחימתם שם.

תרבות בגטו וילנה

בווילנה היו חיי תרבות יהודית עשירה לפני המלחמה והיא נודעה כ"ירושלים של ליטא".  בגטו, על אף צמצום האוכלוסייה לשליש ממימדיה לפני המלחמה, הצליחה הקהילה לשקם ולבנות את חייה על ידי יצירת חיי תרבות עשירים.  עדיפות ראשונה ניתנה לילדים ולחינוכם.  שניים או שלושה בתי ספר הוקמו בגטו ובנוסף הקהילה האורתודוכסית הקימה "חדר" לילדים ושתי ישיבות.  ספרייה פעילה נפתחה ובה מוקמו גם הארכיון והמוזיאון של הקהילה היהודית.

מוסדות חינוך מוסיקלי הוקמו בגטו.  בניהולם של אברהם סלפ ותמרה גירשוביץ הוקם בית ספר לנגינה ובו למדו נגינה בפסנתר, כינור, שירה ותיאוריה.  המנצח הנודע יעקב גרשטיין הקים מחדש את מקהלת התלמידים שלו.  בדצמבר 1941 הוקמה תזמורת קטנה בניצוחו של וולף דורמשקין, מנצח מוכשר שהגיע מוורשה.  התזמורת הופיעה ב-35 קונצרטים וביצעה יצירות סימפוניות מהרפרטואר הקלאסי שכלל גם יצירות של מלחינים אריים. 

בגטו היו גם פעילויות תרבותיות סביב האידיאולוגיה הציונית, תחת חסותו של ארגון "ברית עברית". הוקמה מקהלה עברית ומקהלה קטנה נוספת אשר ביצעה שירים חלוציים, שירים על טקסטים תנ"כיים, שירים חסידיים וכדומה.  ל"ברית עברית" היה גם תיאטרון עברי.  מקהלה ביידיש הופיעה בשירים ביידיש - בעיקר שירי עם - בליווי תזמורת בניצוחו של אברהם סלפ, וכן הייתה מקהלה אשר שרה שירים דתיים.

ייסוד התיאטרון בגטו וילנה היה שנוי במחלוקת. במאי צעיר ששמו ויסקינד שכנע את רשויות הגטו שלתיאטרון תהייה השפעה מכרעת בעידוד רוחם של תושבי הגטו.  התיאטרון הציג ארבע הצגות מהרפרטואר הדרמטי ביידיש.  לאחר היווסדו של התיאטרון הוקם "איגוד המחברים והאמנים" שבראשו עמד זליג קלמנוביץ.  הארגון רצה לעודד יצירה בגטו ולהפיץ אמנות ותרבות.  המוסיקאים בגטו הקימו ארגון משלהם בפברואר 1942, ארגון שמנה 50 חברים.  ארגונים אלו הכריזו על תחרויות יצירה, אירועי תרבות ועזרה לאמנים במצוקה. (במסגרת זו נכתב השיר "שטילער, שטילער" [שקט, שקט].)

הקהילה היהודית בווילנה, אשר צומצמה לשליש מגודלה ועברה טראומות של הרג המוני על ידי הגרמנים והליטאים, פנתה אל המקור העשיר והבטוח שלה – התרבות – כדי לבנות חיים יהודיים בעלי משמעות ותקווה.

השירים מגטו וילנה מתארים את חיי הגטו ואירועים מחיי הגטו: הרצח בפונר, אשרות העבודה, התקווה הייאוש והגעגועים.  השירים מתעדים את הטרגדיה והמאורעות הנוראיים שהתרחשו בגטו ובאותה עת הם קושרים אירועים אלו להיסטוריה של העם היהודי ולבסיס האמונה היהודית ונשענים על דמויות וסיפורים מן התנ"ך וההיסטוריה היהודית כמקור לנחמה ותקווה: על אף התלאות עם ישראל ינצח .

מופעי התיאטרון והקונצרטים אורגנו על ידי המשטרה היהודית וראשה יעקב גנס. בקהל נכחו חברי המשטרה היהודית והיודנראט, וכן מספר נאצים.  נוכחותם של הנאצים בתיאטרון הכעיסה את אחד האינטלקטואלים היהודים של הגטו, הרמן קרוק, אשר מחה והפגין נגד הופעות התיאטרון.  אולם כאשר התיאטרון הפך למקום מפגש חשוב הוא הפסיק את מחאתו.  הופעות התיאטרון צונזרו על ידי היודנראט והמשטרה היהודית אולם הם מצאו לנכון לעודד את פעילות התיאטרון כגורם מרגיע ומייצב את מדיניותם שחרתה על דגלה "עבודה למען החיים". 

יעקב גנס כמו חיים רומקובסקי השתמש בבימת התיאטרון כמקום לשאת בו את נאומיו ולהציג את מדיניותו.  הוא האמין שהתיאטרון ינחם את התושבים, ייתן להם אפשרות "לברוח" לעולמות אחרים ובכך יקל על סבלם.

רוב השירים מגטו וילנה מתעמתים באופן חופשי עם מהות החיים שנוצרו בגטו.  חלק מהשירים מתארים את חיי הגטו בהומור וסאטירה כדי להסיט את נקודת הכובד מהסבל ולהעלות חיוך ובכך לסייע להתמודד עם המצב.  רוב השירים נכתבו על ידי משוררים ומלחינים מקצועיים ונועדו לתיאטרון או למסגרות תרבותיות מאורגנות אחרות.  שירים רבים נאספו ופורסמו על ידי שמרקה קצ'רגינסקי שחי בגטו וילנה וערך הקלטות עבור הוועדה ההיסטורית היהודית המרכזית במינכן ב-1946 וכן ליקט, ערך ופרסם ב-1948 קובץ של שירים - "לידער פון די געטאס און לאגערן" (שירים מן הגטאות והמחנות) - שרבים מהם מגטו וילנה.

רבים משירי גטו וילנה מושרים עד עצם היום הזה בטכסי זיכרון ליום השואה בארץ ובארצות אחרות.  שירים אלו נמצאו מתאימים בשל איכותם והמסר שלהם, שביטא תקווה, מאבק והישרדות לאומית יהודית.