בלה סטולר
הונגריה
בלה סטולר (Béla Stollár) נולד ב-1917, בן למשפחת משרתי צבא. הוא היה כתב ספורט וכתב עבור עיתון הספורט "נמזטי ספורט" (הספורט הלאומי), עיתון הספורט הראשי של הונגריה. הוא התמחה בשחיה ובתחרויות אגרוף. בשנות השלושים היו לסטולר חברים יהודים, ביניהם בני הזוג דיאק. בשנת 1943 גויס סטולר. בתור סטנוגרף מוכשר הוצב סטולר לעבודה בקצרנות במטה משרד ההגנה, בדרגת סגן. שם יכול היה להשיג טפסים רשמיים ריקים, בולים וחותמות. בשנת 1944 עשה סטולר שימוש בחפצים אלה להצלת יהודים.
בסתיו 1944, אחרי עליית סלשי לשלטון בהונגריה, נתן סטולר מסמכי זהות מזויפים לאווה דיאק, שלאחר מכן יכלה לחיות בתור אומנת בפרובינציות. הוא סיפק מסמכים גם לאמה של אווה. לאחר כיבוש הונגריה על ידי גרמניה, במרס 1944, עצרו וכלאו הגרמנים את אישטוואן דיאק, אביה של אווה. הוא שוחרר ממחנה הריכוז קישטרצה ב-15 באוקטובר 1944 וניגש מיד לדירתו של סטולר ברובע התשיעי של בודפשט, ברחוב ראדאי 33/b. במשך מספר שבועות החביא סטולר את אישטוואן דיאק בדירתו. באוקטובר, אחרי הפיכת סלשי, נמלט בנו של אישטוואן דיאק, אישטוואן דיאק הבן, מעבודת כפיה. סטולר החביא גם אותו. ביוני 1944, לאחר בחינות הגמר, גויס אישטוואן הבן לעבודת כפיה. הוא הועבר לטרנסילבניה, שם עבד ביחידת עובדי כפיה שהניחה מסילת ברזל. בלה סטולר נשאר בקשר מתמשך עמו דרך הדואר והודיע לו על הסיוע שמשפחתו מקבלת. לעתים הצליח לשלוח לו מזון וכסף, דבר שהיה אסור. פטר דיאק, בן דודם של אווה ואישטוואן, הצליח גם הוא להימלט מעבודת הכפיה בעזרת מסמכים מזויפים שנתן לו סטולר. סטולר ניסה להציל גם את סבתם של אווה ואישטוואן, גברת הרמן דויטש. ב-17 בנובמבר 1944 הוצעדה דויטש מבית שסומן במגן דוד צהוב לכיוון גבול אוסטריה, בצעדת מוות. סטולר עקב אחרי הקבוצה שלבשה את מדי עובדי הכפיה ותכנן להחזירה לבודפשט על ידי שימוש בצו בית משפט שאותו זייף, אך לא הצליח למצוא אותה.
בשנת 1944 ארגן בלה סטולר קבוצת התנגדות חמושה במסגרת תנועת ההתנגדות של אנדרה בייצ'י ז'ילינסקי. הם לחמו נגד הגרמנים הפולשים, ויותר מכך - נגד כוחות צלב החץ ההונגריים. סטולר השיג דירה לשימוש קבוצתו בבודפשט, ברחוב קלוטילד 22 (הרחוב נקרא על שמו של סטולר אחרי המלחמה). הוא השיג גם מסמכים מזויפים ופקודות צבאיות מזויפות, וכן מזון ונשק לחברי הקבוצה שהיו יהודים שנמלטו מיחידות עבודת הכפיה או עריקים מהצבא ההונגרי.
ב-25 בדצמבר 1944 הגיעה משאית ובה אנשי צלב החץ לרחוב קלוטילד, כדי לחפש את סטולר ואת אנשיו. הם הגיעו על בסיס מידע שקיבלו ממלשין. אנשי צלב החץ פרצו לבית והרגו את שוער הבניין בלה שובר, את אשתו וזוג נוסף – קרובים שהיו במקום במקרה. הרצח ארע אחרי ששובר ניסה להזהיר את חברי הקבוצה על ידי פעמון אזהרה. אחרי כן תקפו אנשי צלב החץ את קבוצתו של סטולר. רוב חברי הקבוצה נמלטו דרך הגג, אך סטולר נותר מאחור עם מספר חברים בקבוצה כדי לשרוף את המסמכים בדירתו. הם הצליחו להחזיק מעמד נגד אנשי צלב החץ למשך זמן קצר, על ידי שימוש ברימוני יד, אך לבסוף נהרגו כולם.
אווה דיאק, אחיה אישטוואן והוריהם שרדו את השואה. מאוחר יותר נישאה אווה לפאל ורס, עיתונאי וצייר, ועמו חיתה באושר מעל חמישים שנה. נולדו להם שלוש בנות, חמישה נכדים ושני נינים. אווה היתה העורכת הראשית של דפוס קורבינה, בית הוצאה הונגרי בשפות זרות שהוציא לאור ספרי אמנות ותרגומי ספרות הונגרית. לאחר פרישתה לגמלאות תרגמה אווה להונגרית ספרות בדיונית, אמנותית ומדעית מאנגלית, צרפתית וגרמנית. היא כתבה מספר ספרים, בעיקר לילדים, ביניהם "אני מגלה את בודפשט" ו"אני מגלה את אגם בלטון", ספרים שזכו לפופולריות ויצאו לאור במהדורות רבות. אווה הלכה לעולמה בשנת 2010 בגיל 88.
אישטוואן דיאק, פרופסור אמריטוס בקתדרה על שם סת לו באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, החל את לימודיו האקדמיים בבודפשט. בשנת 1948 עזב את הונגריה. הוא למד היסטוריה בסורבון בפריז ועבד בתור עיתונאי וספרן בצרפת ובגרמניה. משנת 1956 התגורר בניו יורק, שם למד היסטוריה אירופית מודרנית באוניברסיטת קולומביה. בשנת 1964 קיבל תואר דוקטור ולימד באוניברסיטת קולומביה עד פרישתו ב-1997. הוא היה מנהל המכון ללימודי מזרח ומרכז אירופה באוניברסיטת קולומביה בין 1979-1968. לאחר פרישתו לימד דיאק באוניברסיטת קולומביה בתור מרצה מיוחד. בשנים 1999, 2002 ו-2005 היה פרופסור אורח באוניברסיטת סטנפורד. אישטוואן דיאק נשוי לגלוריה לבית אלפאנו, סופרת ועורכת. יש להם בת אחת ונכד אחד.
פטר דיאק שרד את השואה. הוא התחתן ונולדו לו שני ילדים, שלושה נכדים ונין. הוא היה סגן מנהל בחברת מסחר בבעלות המדינה עד לפרישתו. הוא הלך לעולמו בשנת 2010 בגיל 90.
ב-5 במרס 2003 הכיר יד ושם בבלה סטולר בתור חסיד אומות העולם.
מסמכים נלווים:
יד ושם מבקש להודות לאישטוואן דיאק, פרושינה ורס, אנה ורס, פטר דיאק הבן ואנשי הצוות בשגרירות ישראל בהונגריה על המידע והחומרים שסיפקו בנוגע לסיפור זה.