המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בין שתי מלחמות העולם חיו בשוויר כ-800 יהודים – כמחצית תושביה. רובם עסקו במסחר זעיר, בחנוונות ובמלאכה. בשוויר פעלו מפלגות ותנועות נוער ציוניות והבונד והיו בה בית ספר של רשת "תרבות" וספרייה יהודית. בעקבות כיבוש שוויר בידי הסובייטים במחצית השנייה של ספטמבר 1939 הולאמו עסקים פרטיים בעיירה.
הגרמנים כבשו את שוויר ב-26 ביוני 1941. הם הקימו בה מיליציה של פולנים ובלרוסים משתפי פעולה והפקידו בידיה סמכויות נרחבות. כבר בימים הראשונים לכיבוש היו יהודי שוויר נתונים לרדיפות ולהתעללויות של המיליציה המקומית, רכושם נבזז והם נלקחו לעבודת כפייה. ב-29 ביולי 1941 חויבו יהודי שוויר לשאת טלאי צהוב. בפקודת הגרמנים הוקם יודנרט, ובראשו הועמד חיים רזניק. היודנרט העביר לגרמנים תשלום שוחד קבוע מדי חודש.
ב-5 בנובמבר 1941 הועברו יהודי שוויר לגטו בסמטה צדדית. בגטו התגוררו כ-1,500 יהודים, ובהם פליטים מפולין. ב-1 בדצמבר 1941, על-פי דרישת הגרמנים, עצר היודנרט 12 צעירים יהודים והוציא אותם להורג. ב-15 בפברואר 1942 נלקחו כ-200 יהודים למחנה עבודה בליטא ואחר כך נרצחו.
באפריל 1942 סופחה שוויר לרייכסקומיסריאט אוסטלנד (ליטא) והייתה לחלק מנפת וילנה-לנד. יהודי גטו שוויר נמנו עם יהודי הגטאות שעל פי הוראת מושל הנפה הורסט וולף (Horst Wulff) סולקו מרצועה של 50 קילומטרים - בגבול שבין ליטא לבלרוס -ורוכזו בארבעה גטאות מרכזיים: אושמיאנה (Oszmiana), שוויינציאני, סולי (Soly) ומיכלישקי (Michaliszki).
גטו שוויר חוסל באוגוסט 1942, עם העברת כמעט כל תושביו לגטו מיכלישקי הסמוך. רק קבוצה קטנה של יהודים בעלי מקצועות נדרשים הושארה לעבוד באחוזות סמוכות לשוויר, ואנשיה נרצחו כעבור זמן קצר.