המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Poland ,Belchatow, תצלום קבוצתי של יהודים בגטו. ארכיון יד ושם, 2562/3
Poland ,Belchatow, גרוש יהודים מהגטו, מרחוב Pabiamicka, סתיו 1942. ארכיון יד ושם, 2656/95
Belchatow, תליית עשרה יהודים בגטו, 18 במרס 1942, ארכיון יד ושם, 2867/1

אחרי מלחמת העולם הראשונה חיו בבלחטוב כ-3,700 יהודים – כ-60 אחוזים מאוכלוסייתה. הם התפרנסו ממלאכה, בעיקר בענף האריגה וההלבשה, וכן ממסחר ומרוכלות. ילדי הקהילה יכלו ללמוד בבית הספר "יבנה" של "מזרחי", בבתי ספר לבנות "חורב" מיסודה של פועלי אגודת ישראל (פאג"י) וברשת "בית יעקב" מיסודה של אגודת ישראל. בתלמוד תורה של אגודת ישראל למדו כמה עשרות תלמידים גם לימודים כלליים. בעיירה פעלו מפלגות ותנועות נוער ציוניות וכן הבונד וארגוני הנוער והילדים שלו וגם אגודת ישראל ותנועת הפועלים שלה, פאג"י. כל אלה קיימו מועדונים, ספריות, אגודות ספורט וחוגי דרמה. בעיירה פעלה חברת "קולטור ליגע" לתרבות יידית. הבונד פרסם מפעם לפעם עיתון – דער בעלכאטווער וועקער. מקצת יהודי העיירה היו פעילים במפלגה הקומוניסטית הפולנית.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939 ברחו מקצת היהודים מהעיירה, אך רבים מהם שבו אחרי ימים אחדים. בתחילת ספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את בלחטוב. בתים רבים של יהודים נשרפו בהפצצות, ורכוש רב שלהם נהרס ונבזז בידי תושבי המקום.
עם הכיבוש החלו הגרמנים לגייס יהודים לעבודת כפייה ולשדוד את רכושם. בית הכנסת וכל ספרי הקודש הועלו באש. בספטמבר או באוקטובר 1939 מינו הגרמנים יודנרט ובו 12 חברים. יושב ראש היודנרט הראשון היה מיכאל יעקובוביץ (Yakobovich) (לפי גרסה אחרת – יעקובר [Yakober]). כמו כן הוקם בבלחטוב שירות סדר יהודי ובו כ-30 שוטרים.
בשל מקומה של בלחטוב בין הגנרלגוברנמן לוורטלנד, מספטמבר ועד נובמבר 1939 הצליחו להימלט ממנה כ-1,000 יהודים. רובם ברחו אל הערים הגדולות לודז' ופיוטרקוב טריבונלסקי. אחרים, בעיקר בני נוער, ברחו מזרחה, לאזורים שבשליטת הסובייטים. בתקופה זו הגיעו לבלחטוב כ-1,000 פליטים, בעיקר מאזורי הגבול בין פולין לגרמניה, שספגו עם פרוץ המלחמה הפגזות קשות של הגרמנים; עם אלה נמנו בין היתר יהודים משצ'רצוב (Szczerców), מווידווה (Widawa) ומוויילון (Wielun). לאחר מכן הגיעו יהודים מערים גדולות יותר, כמו לודז' ופביאניצה (Pabianice).
בעקבות סיפוחה של בלחטוב לרייך במרס 1940 שוב עזבו יהודים את העיר, בעיקר לפיוטרקוב. בתי היהודים וחנויותיהם נמסרו לפולקסדויטשה שהגיעו לעיירה מהאזורים הבלטיים ומוולין. במקביל הוחל בריכוזם בבלחטוב של יהודי היישובים הסמוכים.
נראה שהגטו הוקם בין מרס 1940 לבין תחילת 1941. הגטו לא גודר ולא נסגר, ולא כל יהודי בלחטוב רוכזו בו. הצפיפות בגטו הייתה קשה, לאחר שבתים רבים נשרפו ואחרים נמסרו לגרמנים או לפולנים, ויהודים רבים גורשו מדירותיהם בגטו ונאלצו להצטופף עם משפחות אחרות. הגרמנים התירו ליהודי הגטו להיכנס לרחובות מסוימים מחוץ לגטו רק בשעות מסוימות. שוטרים גרמנים נהגו להיכנס לגטו דרך קבע, לסחוט כופר ולצוד יהודים לעבודת כפייה.
בעלי המלאכה היהודים הוסיפו לעבוד בחשאי בשירות לקוחות אריים ופולנים. יהודי הגטו התפרנסו גם מהברחה וממסחר לא חוקי שהגיע עד הגנרלגוברנמן. גם היהודים שהובאו לגטו בלחטוב מיישובי הסביבה המשיכו לקיים קשרי מסחר עם יישובי המוצא שלהם. יהודים שעבדו בעבודות כפייה מחוץ לגטו הבריחו עמם מזון בשובם. השחיטה הכשרה נמשכה בחשאי.
ההברחות והסחר הלא חוקי נמשכו, למרות עונש המאסר הצפוי ואף-על-פי שיהודים לפעמים הוכו למוות במעצר או נורו למוות כשניסו לברוח. היודנרט הקים שניים-שלושה מטבחים ציבוריים וחולקו בהם כ-1,200 ארוחות ביום. כמו כן סייע היודנרט לנזקקים במצרכי מזון ובחומרי הסקה. הכנסות היודנרט הגיעו ממס על המצרכים, על שכר עבודה ועל הכנסותיהם של בעלי מלאכה. היודנרט עצמו העסיק 50 עובדים, רבים מהם ללא שכר.
ב-2 באפריל 1940 צמצמו הגרמנים את מספר חברי היודנרט לשלושה. ב-19 באוקטובר 1940 מינה ראש העיר בלחטוב, הכומר גרהרט (Gerhardt), יודנרט חדש ובו עשרה חברים. שלום פדר (Feder) היה כנראה היושב ראש. ב-1941 – גם בשל מריבות בציבור היהודי שגררו לעתים את התערבותו של ראש העיר וגם בשל חיכוכים בין המוסדות הגרמניים – חלו תהפוכות תכופות במעמדו של היודנרט, במספר החברים בו ובעומדים בראשו.
הסדנאות שבגטו העסיקו יותר מ-1,000 עובדים. בדצמבר 1940 עבדו במתפרה בעבור הגרמנים 182 יהודים; הם עבדו בשכר נמוך, וגם שכר זה שולם רק באקראי. 47 בעלי מלאכה, בעיקר חייטים, עבדו בסדנאות משלהם. רוב שכרם הועבר לעירייה וליודנרט. קבוצה של רואי חשבון יהודים ניהלו את חשבונותיהם של מפעלים בבעלות גרמנים ופולנים.
עד מחצית 1941 עוד הייתה בגטו בלחטוב פעילות חברתית ופוליטית, התכנסו בו אסֵפות, ופעלו בחשאי בתי ספר של הבונד והקומוניסטים, קורסים של פועלי אגודת ישראל, חדר וספריות השאלה קטנות.
במחצית השנייה של 1941 החלו הגרמנים להיערך להשמדת היהודים, וכבר ב-1 באוגוסט 1941 ציווה ראש מחוז לודז' לאשפז את היהודים החולים "לטיפול במוסדות מיוחדים". ב-3 באוגוסט 1941 ציווה ראש העיר על היודנרט לערוך רשימה של יהודים חולים.
ב-21 באוגוסט 1941, ובמשלוח נוסף כעבור שלושה שבועות, שולחו 700-450 יהודים מגטו בלחטוב למחנות עבודה באזור פוזנן (Poznań). היודנרט תמך במשפחותיהם. רק מעטים מהם שבו. לגרמנים שולם כופר רב כדי להחזיר לבלחטוב את היהודים שנשלחו לעבודה, אך לא ברור אם אכן היה בכך כדי להועיל במשהו.
בסתיו 1941 ריכזו השלטונות בגטו בלחטוב את כל היהודים שנותרו ביישובים שבסביבתה. הם הורשו לקחת עמם את כל רכושם וכן מזון וחומרי הסקה. מספר היהודים בגטו הגיע ל-6,000. בגטו לא היה בית חולים, ורק שני רופאים פעלו בו – ד"ר בסייר (Basier) וד"ר טיפנברג (Tifenberg) שבא מוורשה. ב-1942 הצטרף אליהם עוד רופא יהודי – ד"ר הרט (Hart) מוולודזימייז'וב (Włodzimierzów).
בראשית 1942 חלה הרעה ביחס השלטונות ליהודי בלחטוב. ב-8 בינואר 1942 שלח ראש העיר לראש נפת לסק (Lask), שבלחטוב השתייכה עתה אליה, רשימה של 3,425 יהודים "חולים ולא מועסקים" המיועדים לשילוח. יהודים שהתגוררו בבתים שרוב יושביהם פולנים וגרמנים פונו מהם, ואילו ארים פונו מבתים שרוב יושביהם יהודים. הזמנות העבודה הלכו ופחתו, ורבּו רציחות של יהודים, בעיקר מבריחי מזון לגטו.
ב-18 במרס 1942 נתלו עשרה יהודים בפומבי – בתואנה כי הבריחו מזון. מאז נמשכו חיפושים ומצודים שנסתיימו בשילוח וברצח. באפריל 1942 ערכו שוטרים גרמנים, בעזרת שוטרים יהודים, מצוד של שלושה ימים אחר יהודים שנחבאו במקומות מסתור. כ-400 יהודים נתפסו ושולחו למחנות עבודה או לאתרי רצח. ביוני 1942 היו כמה שילוחים של יהודים למחנות עבודה. כמו כן שולחו 115 יהודים לגטו לודז'. במצוד נרצחו כמה יהודים.
חיסול גטו בלחטוב החל ב-11 באוגוסט 1942. מעט לפני כן נאסר ונרצח יושב ראש היודנרט טופולביץ' (Tupolovich). שוטרים גרמנים הקיפו את העיירה. יהודיה רוכזו; זקנים, נכים וילדים הוסעו במשאיות למחנה המוות חלמנו. הנס ביבוב (Biebow), המנהל האדמיניסטרטיבי של גטו לודז', עשה סלקציה ביתר היהודים. כ-850 בעלי מקצוע הועברו לגטו לודז'; 200-150 גברים יהודים הושארו כדי לנקות את הגטו בפיקוחם של שוטרים יהודים מגטו לודז'; שאר יהודי הגטו נכלאו, ולאחר שלושה ימים ללא מים ומזון הוסעו במשאיות לחלמנו. בכמה ניסיונות בריחה נרצחו מקצת הבורחים; אחרים הצליחו לברוח, בעיקר לפיוטרקוב.
ב-15 באוגוסט 1942 הובאו לגטו לודז' 79 מהיהודים שהושארו לצורך עבודות הניקיון בגטו בלחטוב. לא ידוע מה היה גורלם של יתר היהודים שהושארו בגטו.
כ-400 מיהודי בלחטוב שרדו את השואה.