המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בתחילת המאה העשרים חיו בברשד כ-7,000 יהודים – רוב אוכלוסייתה. במלחמת האזרחים ברוסיה (1920-1918) נרצחו כ-150 יהודים בידי כוחות צבא אוקראיניים, הצבא הלבן וכנופיות שפעלו באזור.
בתקופה הסובייטית נוסדו בעיר "מועצה יהודית ממלכתית" ומחלקה משפטית שהתנהלו ביידיש ופעל גם בית ספר ביידיש. מתחילת שנות השלושים חוסל המסחר הפרטי ובעלי המלאכה בעיר התארגנו בקואופרטיבים. רוב בתי הכנסת בעיר נסגרו בשנות השלושים. בעקבות תהליכי תיעוש ועיור הצטמצם מספר היהודים בברשד באותן שנים, ובשלהי שנות השלושים היו בה כ-4,300 יהודים.
ברשד נכבשה בידי הגרמנים והרומנים ב-29 ביולי 1941. מיד נאסר על היהודים לצאת מביתם או לבוא בקשרים עם האוכלוסייה הנוצרית. הם נצטוו לבחור מועצה של שלושה חברים ובראשה יושב ראש ("זקן היהודים"). היה עליהם לשאת טלאי בצורת מגן דוד לבן על החזה והגב. הם נדרשו לספק לגרמנים חפצי ערך שונים, והוטלה עליהם עבודת כפייה.
בראשית ספטמבר 1941 סופחה ברשד לטרנסניסטריה שבשלטון רומניה. באותו חודש הוקם בעיר גטו. הגטו לא הוקף בגדר, אך היציאה ממנו נאסרה, ולעוברים על האיסור היה צפוי עונש מוות. בראש ועד הגטו הועמד השוחט אלי מרצ'ק (Marchak), שהיה פעיל בקהילה גם בימי השלטון הסובייטי, והוא ריכז סביבו עדה קטנה של חסידי ברצלב (Bratslav). בבניין של בית תפילה קטן פעלה מאפייה לצורכי תושבי הגטו.
הרומנים העבירו לברשד כ-20,000 מגורשים יהודים מרומניה, רובם מבוקובינה (Bucovina) ומצפון בסרביה (Bessarabia). תשלומי שוחד גדולים ושתדלנות מצד ועד הגטו אפשרו את הישארותם של המגורשים בגטו, ונוספו עליהם גם מגורשים מאודסה. גטו ברשד הפך לגטו הגדול ביותר בטרנסניסטריה. יהודים רבים שחיו באזורי הכיבוש הגרמני ביקשו בו מקלט, אך נאסר על יהודי הגטו לקלוט אותם, ואת אלה שנתפסו הסגיר השלטון המקומי לגרמנים. בעקבות גידול הגטו מינו הרומנים לניהולו ועד יהודי חדש ובו יהודים מקומיים ורומנים גם יחד וכן שירות סדר יהודי.
בחורף הקשה של 1941/42 שררו בגטו תנאים קשים במיוחד ומספר המתים הגיע ל-200 ביום; כמחצית מתושבי הגטו מתו באותו חורף בגלל הקור, הרעב, הצפיפות ומגפת הטיפוס. מכ-25,000 יהודים שחיו בגטו בסתיו 1941 נותרו בו באוגוסט 1942 כ-10,000 בלבד .
הגטו היה נתון לפיקוחה של הז'נדרמריה הרומנית. פטרסקו (Petrescu), המפקד האזורי עד אוגוסט 1942, השתדל להקל על היהודים ולהגן עליהם מפני מעשי שוד והתעללות ואף ניסה לסייע להם בהשגת מזון ובהתמודדות עם מגפת הטיפוס. עם החלפתו החמיר המצב בגטו. מחליפיו, גריגורסקו (Grigorescu) וגנררו (Generaru), אסרו על האיכרים להביא מזון לשוק בגטו ופעלו לבידודו. תושבי הגטו נאלצו להחליף חפצים תמורת דברי מזון. אפילו בזמן כהונתו של פטרסקו היו המחירים בשוק בגטו גבוהים פי כמה מהמחירים בשוק האוקראיני.
בסוף 1942 החל להגיע לברשד סיוע מוועדת העזרה היהודית בבוקרשט. בגטו נפתחו בית מרקחת, בית חולים ובו 65 מיטות, בית תמחוי ל-450 סועדים ובית יתומים ל-122 ילדים. עוד 135 יתומים הועברו למשפחות בגטו, וכ-70 הועברו לבית היתומים בבאלטה (Balta).. במחצית השנייה של 1943 הופעל בגטו בית ספר ברומנית, אך ניתנו גם שיעורים בעברית ובתולדות עם ישראל.
תושבי הגטו התפללו בכמה בתים פרטיים, מכיוון שבית הכנסת היחיד בברשד שימש למגורי המגורשים.
היחסים בין יהודי ברשד המקומיים למגורשים מרומניה ידעו עליות ומורדות. בתחילה סייעו היהודים המקומיים למגורשים, שהתקשו ליצור קשר עם האוכלוסייה הדוברת רוסית ואוקראינית ולהשיג מהאיכרים מזון. החמרת התנאים בגטו פגעה לאחר מכן ביחסים בין שתי הקבוצות. עם זאת, היו גם קשרי ידידות בין יהודים משתי הקבוצות וגם זוגות שנישאו.
בסוף 1942 נוסדה בברשד מחתרת ובה יותר מ-40 איש. עם מייסדיה נמנו תושבי הגטו נחמן פרשטנדיגר (Farstendiger) ויעקב טליס (Talis). בראש המחתרת עמד יעקב שלוין (Shloen) שכיהן לפני המלחמה בתפקיד ראש המועצה היהודית הממלכתית בצ'צ'לניק (Chechelnik). חברי המחתרת ארגנו בית דפוס מחתרתי והדפיסו בו כרוזים נגד שלטון הכיבוש. הם רכשו נשק וקיימו קשרים עם יחידות פרטיזניות שפעלו בסביבה. כמה מהם, ובהם טליס, יצאו לאחר מכן ליערות והצטרפו לפרטיזנים, ואחדים נתפסו והוצאו להורג.
באביב 1943, בעקבות הקמת סניף של הגסטפו בברשד, החלו רדיפות של היהודים בגטו. באוגוסט שולחו 1,203 בני אדם לעבודת כפייה, רובם למחוז ניקולייב (Nikolaev). רק מעטים שרדו.
עם התקרב החזית ב-1943 הועמקו הקשרים בין יהודי הגטו לפרטיזנים מהסביבה, וחברים מסוימים מהוועד היהודי, ובהם סגן ראש הוועד ד"ר פליישמן (Fleischmann), סייעו לפרטיזנים בכסף, בבגדים ובתרופות. חברי הוועד ערכו רשימות של יהודים שעזרו לפרטיזנים, ואיש מחתרת שנפל בידי הגסטפו בינואר 1944 לא עמד בעינויים וגילה את דבר הרשימות. כל היהודים שנזכרו בהן נעצרו עם משפחותיהם ושכניהם – 148 בני אדם בסך הכל – וכולם נורו ב-2 בפברואר 1944 סמוך לברשד.
ב-7 בפברואר 1944 נעצרו עוד שמונים יהודים, רובם מקומיים, והואשמו בשיתוף פעולה עם הפרטיזנים. הם הוצאו להורג ב-7 במרס 1944, שבוע לפני ששחררו הסובייטים את ברשד. לפני הנסיגה רצחו הרומנים גם 40-30 אסירים בבית הסוהר. עם הנרצחים בפברואר ובמארס נמנו גם חברי ועד הגטו ופעילים דתיים.
לפי נתונים סטטיסטיים של ועד העזרה היהודי בבוקרשט, במרס 1943 היו בברשד כ-9,200 יהודים – כ-2,250 מקומיים, כ-3,200 מבסרביה, כ-3,500 מבוקובינה ו-260-250 מן הרגט (Regat). ביום השחרור, 14 במרס 1944, נשארו בברשד כ-5,000 מגורשים וכ-2,000 יהודים מקומיים.