בין מלחמות העולם חיו בדמביצה כ-1,500 יהודים – כ-40 אחוזים מאוכלוסייתה. רובם התפרנסו ממלאכה, בעיקר בענפי ההלבשה והמזון, וממסחר זעיר. הם הסתייעו באיגוד מקצועי, בקופת גמ"ח שקיבלה תמיכה מהג'וינט ובבנק יהודי. הג'וינט סייע גם בארגון קורסים של הכשרה מקצועית. עם מוסדות החינוך היהודי נמנו תלמוד תורה, ישיבה, בית ספר לבנות של "בית יעקב" ובית ספר עברי של רשת "תרבות" שהתקיימה בו פעילות תרבותית וציונית ופעלו בו תנועות נוער וספרייה ציבורית. זמן מה היה בדמביצה גם גן ילדים עברי. כמו כן פעלו בקהילה חוג דרמה ושני מועדוני ספורט. בעיירה פעלו מפלגות ותנועות נוער ציוניות והיו בה שתי ספריות יהודיות. בעיירה היה גם סניף של אגודת ישראל.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמלטו יהודים מעטים מדמביצה לאזור שבשליטת הסובייטים. ב-8 בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את דמביצה, ומיד החלו בחטיפת יהודים מבתיהם לעבודת כפייה ובשוד רכושם.
בנובמבר 1939 הוקם יודנרט בראשותו של טוביה צוקר. על היודנרט הוטל לספק עובדי כפייה מדי יום ביומו ולמסור לגרמנים חפצי ערך ותשלומי כופר. באביב 1940 פקדו הגרמנים את יהודי דמביצה כדי להדק את הפיקוח על המגויסים לעבודת הכפייה. ביוני 1940 נחטפו גברים יהודים לפוסטקוב (Pustkow), לעבודה בהקמת מחנה עבודה שפעל מנובמבר 1940 ועד 1944.
בחורף 1940/41 הוחמר מצב הקהילה עקב הגבלות התנועה, גזל הרכוש והקונטריבוציות התכופות. בסוף 1940 נפתח בדמביצה מטבח ציבורי מטעם יס"ס. יוסף טוב החליף את צוקר בתפקיד ראש היודנרט.
בתחילת 1941 הוחל בריכוז היהודים ברובע נפרד, ובתחילת 1942 הוקם גטו סגור. היציאה הותרה רק ברישיון, ומבריחי מזון ויהודים אחרים שנמצאו מחוץ לגטו ללא רישיון הוצאו להורג. בגטו אורגנה עזרה רפואית ונפתח חדר חולים.
במחצית השנייה של יוני 1942 הובאו לגטו דמביצה יהודים שגורשו מכפרי הסביבה, ומספר היהודים בגטו הגיע לכ-4,000. עקב שמועות על גירושים צפויים החלו רבים להכין מקומות מסתור בגטו או מחוצה לו.
ב-29 ביוני 1942 כיתרו את הגטו יחידות ס"ס ומשטרה פולנית ועשו בו אקציה. בעלי אישורי עבודה ובני משפחותיהם הושארו בגטו, וקבוצות של גברים שולחו לעבודת כפייה בז'שוב* (Rzeszow), במיילץ (Mielec) ובפוסטקוב. כ-200 מתושבי הגטו נרצחו ביריות בלישיה גורה (Lisia Gora) ליד הכפר ווליצה (Wolica), וכ-2,000 גורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ. יהודים שנתגלו במקומות מסתור נרצחו בבית העלמין היהודי.
לאחר האקציה שבו לגטו יהודים רבים ממקומות מסתור. רבים ניסו להשיג, תמורת תשלום, עבודה במקומות שנחשבו חיוניים לגרמנים, בהנחה שרק כך יהיו מוגנים מפני גירוש.
בסוף 1942 הוגדר גטו דמביצה מחנה עבודה; באותה העת היו בו כ-600 בני אדם. ב-16 בינואר 1943 גירשו הגרמנים, בסיוע המשטרה האוקראינית, את משפחות העובדים לבלז'ץ. ניצולים שקפצו מהרכבת ושבו אל המחנה, גורשו ממנו בידי ראשי המחנה היהודים, בנימוק שנוכחותם במקום מסכנת את חיי העובדים.
בתחילת 1943 הובאו למחנה יהודים משרידי הקהילות בסביבה, ומספר היהודים בו הגיע לכ-1,600. כמה מהיהודים ששהו במחנה שלא כחוק נתפסו ונרצחו; אחרים נמלטו לגטו בבוחניה (Bochnia), ויחד עם יהודי גטו זה שולחו ברובם לאושוויץ בספטמבר 1943.
באפריל 1943 חוסל המחנה בדמביצה ואחרוני הכלואים הועברו למחנות עבודה אחרים בסביבות קרקוב.
