המכון הבין-לאומי לחקר השואה

ערב המלחמה חיו בווישליצה כ-1,400 יהודים. הם התפרנסו ממסחר ומתעשייה. רבים מהם החזיקו מחסני סחורות, ומאות עבדו בבתי חרושת לגבס ולגרביים. בעיר פעלו בנק יהודי ומוסדות צדקה וסעד מסורתיים, וכן פעלו בה סניפים של מפלגות ציוניות ושל אגודת ישראל. רבים מיהודי וישליצה, בעיקר הצעירים שבהם, עזבו את העיירה בין מלחמות העולם בחיפוש פרנסה.
עם פרוץ המלחמה ברחו רבים מהיהודים מזרחה לאזור שבשליטת ברית-המועצות, וקצתם נשארו שם כל ימי המלחמה.
הגרמנים כבשו את וישליצה ב-8 בספטמבר 1939 והחלו לגייס יהודים לעבודת כפייה. בית הכנסת הועלה באש. באוקטובר הטילו הגרמנים על היהודים תשלום כופר ועצרו עשרה בני ערובה. זמן קצר לאחר מכן הקימו יודנרט; בראש היודנרט עמד יוסף פלאום (Flaum), ורבים מהחברים בו היו מראשי הקהילה לשעבר. ב-1 בדצמבר 1939 נצטוו יהודי וישליצה לסמן את בגדיהם בטלאי צהוב, וזה הוחלף אחר כך בסרט זרוע לבן שעליו מגן דוד כחול.
לעיירה הגיעו פליטים יהודים מוורשה, לודז', פלוצק (Plock), רדום ומקומות אחרים בפולין. ב-1940 הגיע מספר היהודים בווישליצה לכ-2,200, והוקמו למענם ועד עזרה ומטבח ציבורי. יהודים רבים התקיימו מהברחות.
במאי 1941 הוקם בווישליצה גטו. בקיץ 1941 הורו הגרמנים ליודנרט להקים שירות סדר יהודי.
בחורף 1941/42 נצטוו היהודים למסור את דברי הפרווה שברשותם. רבים מהם נספו בעבודת הכפייה מחוץ לעיר, בשל תנאי העבודה הקשים והקור העז. גם מגפת הטיפוס שפרצה בעיירה הפילה קרבנות רבים, גם משום שהצפיפות בגטו גדלה בשל הפליטים שהוסיפו להגיע. בימי המגפה הוקם בעיירה בית חולים יהודי ועבדו בו שני רופאים. הגרמנים החרימו את רכושם של היהודים וחייבו את הגברים לגזוז את זקניהם.
ב-3 באוקטובר 1942 כיתרו את העיירה ז'נדרמים גרמנים ושוטרים פולנים, והיהודים כונסו בכיכר השוק. באותו יום גורשו 2,200 מיהודי וישליצה לפינצ'וב בעגלות, ומשם גורשו לינדז'יוב (Jedrzejow). כ-200 יהודים ברחו בדרך, ורבים אחרים ברחו עוד קודם, בעת ריכוז היהודים לקראת הגירוש.