המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Czechoslovakia ,Theresienstadt, נשים ליד צריף, 1943.
ארכיון יד ושם, 7GO5
Czechoslovakia ,Theresienstadt, יהודים אוכלים בכיכר בגטו, 1943.
ארכיון יד ושם, 7GO4
Czechoslovakia ,Theresienstadt, יהודים בגטו.
ארכיון יד ושם, 8CO9

הגטו שהוקם בטרזיינשטט, כפי שקראו לה הגרמנים, או טרזין, כפי שנקרא בפי הצ'כים, היה שונה במובנים רבים מגטאות אחרים. הוא היה הגטו היחיד במרכז אירופה; הוא הוקם בעיר שלא הייתה בה קהילה יהודית (למעט כמה משפחות יהודיות); והוקצה לו יישוב שלם (אם כי לא גדול) – עיר מבצר קטנה שבימים כתיקונם התגוררו בה 7,000 בני אדם, מחציתם חיילים, ותושביה האזרחים התפרנסו בעיקר מהספקת שירותים לצבא. ב-42 חודשי קיומו עברו בגטו טרזיינשטט 155,650 אסירים, ובתקופת השיא הצטופפו בו כ-59,000 יהודים בשטח של 750 מטרים רבועים.
כ-34,000 מאסירי גטו טרזיינשטט נספו בגטו עצמו, וקרוב ל-87,000 מהם גורשו ב-63 טרנספורטים למחנות ההשמדה (ורק כ-3,000 מהם שרדו); ועם זאת, הוא הגטו היחיד שבתום מלחמת העולם השנייה, במאי 1945, נותרו בו אסירים חיים, ובהם זקנים וילדים – וגם בכך הוא שונה מגטאות אחרים. וכיוון שגטו טרזיינשטט לא נהרס עד סוף המלחמה, לא חוסל ולא הועלה באש, שרד גם חלק גדול יחסית מהתיעוד הקשור אליו והוא מאפשר הצצה נדירה על חיי אסיריו ועל מאבק ההישרדות שלהם.
טרזיינשטט נבדל מגטאות אחרים גם משום שבכמה מובנים דמה למחנה ריכוז דווקא: הייתה בו הפרדה בין מגורי גברים למגורי נשים, הייתה בו הספקת מזון סדירה לכלל התושבים (של מנות רעב על-פי-רוב), וניהלה אותו מינהלה מרכזית בשליטת מיפקדת הס"ס.
ב-1930, במיפקד האוכלוסין האחרון שנעשה ברפובליקה הצ'כוסלובקית לפני מלחמת העולם השנייה, נמנו בבוהמיה ובמורוויה 117,551 תושבים שהצהירו על עצמם בני הדת היהודית. אחרי הכיבוש הגרמני ב-15 במרס 1939 ואחרי הקמת הפרוטקטורט של בוהמיה ומורוויה וסיפוחו לרייך הגרמני נמנו בו 118,310 יהודים. מאז סיפוח חבל הסודטים לרייך בסתיו 1938 ועד 1940 הצליחו כ-30,000 יהודים לצאת מתחומי הפרוטקטורט, כחוק וגם שלא כחוק. היתר, קרוב ל-88,000 בני אדם, נותרו לכודים בו.
הקמת הגטו. בספטמבר 1941 שם לו היטלר למטרה לרוקן את הרייך ואת הפרוטקטורט מיהודים מהר ככל האפשר. מ-17 באוקטובר ועד 3 בנובמבר 1941 פונו לְשֵׁם כך 5,000 יהודים מן הפרוטקטורט ללודז'. גטו לודז' (Łódź) היה מלא עד אפס מקום גם לפני בוא המגורשים, ומחשש להתפרצות מגפות שיסכנו גם את האזורים הלא-יהודיים הסמוכים לו, נדרש פתרון ביניים להפיכת הפרוטקטורט "נקי מיהודים". גטו טרזיינשטט נועד אפוא בתחילה לשמש אך ורק מחנה מעבר ליהודי בוהמיה ומורוויה לקראת גירושם אחר כך. בסופו של דבר נכלאו בו נוסף על יהודי הפרוטקטורט גם אסירים מהרייך הגרמני (כולל אוסטריה), מהולנד, מדנמרק, מסלובקיה ועוד מדינות אחרות. ב-27 בספטמבר 1941 מונה ריינהרד היידריך (Reinhard Heydrich) רייכספרוטקטור (Reichsprotektor); (ראש הפרוטקטורט של בוהמיה ומורוויה). משתי הערים שהתחרו על ריכוזם הזמני (לכמה שבועות) של יהודי הפרוטקטורט העדיף היידריך את טרזיינשטט. בדיון שהתקיים ב-17 באוקטובר 1941 הכריז היידריך כי כל יחידות הצבא פונו ממנה לשם כך ואפשר לאכלס בה בקלות בין 50,000 ל-60,000 יהודים. מטרזיינשטט הם ישולחו לאחר מכן מזרחה, ולריגה, שכבר נתנו את הסכמתן לקבל 50,000 יהודים כל אחת. לאחר הפינוי המלא, הוסיף היידריך, יְיוּשבו בטרזיינשטט גרמנים על-פי תכנון מופתי, והיא תהפוך למרכז של חיים גרמניים. לנציגי הקהילה היהודית בפראג, שהייתה אחראית עתה על כל יהודי הפרוטקטורט, לא נמסר כי הגטו העומד לקום בבוהמיה אמור להיות זמני – כך עולה מתרשומות השיחות בין מנהיגי הקהילה ובין הנס גינטר (Hans Guenther), ראש המרכז להגירת יהודים בפראג, שהיה כפוף לאדולף אייכמן. נציגי הקהילה נדרשו לאתר ערים מתאימות לרכז בהן את היהודים ולהכין תכנית להתארגנותם בגטו. הם התעודדו מן הרעיון שהגטו יוקם על אדמת צ'כיה והם לא יגורשו לפולין. קהילת פראג החלה לתכנן בקדחתנות עיר יהודית שתספק את כל צרכיה, תפרסם עיתון משלה, תקים תחנת כיבוי אש ותפעיל משרד דואר; אלא שבעיסוקם בתכנון היסודי לא העלו יהודי פראג על דעתם פרט מרכזי אחד – שהגרמנים מוליכים אותם שולל.
בסופו של דבר הוקם רק גטו אחד בפרוטקטורט, בטרזיינשטט, ומבחינת המשטר הנאצי זו הייתה בחירה נכונה. טרזין הייתה עיר מבצר שהאוכלוסייה הצ'כית בה הייתה קטנה ונוחה לפינוי; היא הייתה מוקפת חומות, ביצורים ושוחות; היו בה רק שערים אחדים שהיה קל לשמור עליהם; והיו בה 11 קסרקטינים שהתאימו לשיכון המונים.
ב-24 בנובמבר וב-4 בדצמבר 1941 נשלחו מפראג לטרזיינשטט שתי יחידות בינוי של מהנדסים, טכנאים, בעלי מלאכה ופועלים, כדי להכשיר את העיר לייעודה החדש. ואולם כבר ב-30 בנובמבר, עוד לפני שהגיעה העירה יחידת הבינוי השנייה, החלו להגיע אליה טרנספורטים של 1,000 איש כל אחד. למרות כל התכניות שעל הנייר לא נבנתה במקום עיר לדוגמה, ולא זו בלבד, המקום אף לא היה ערוך למגורי משפחות. הגברים הופרדו מהנשים והילדים והתגוררו בנפרד, ובמשך שבעה חודשים הוגבל המפגש בין בני משפחה לשעות שמאחרי העבודה ועד עוצר הלילה, שהתחיל בדרך כלל בשמונה בערב.
ביוני 1942 פונו אחרוני התושבים הצ'כים מטרזיינשטט, וכל העיר הפכה לגטו, למעט שטח שהוקצה למטה הס"ס ולמטה השוטרים הצ'כים שהופקדו על השערים ועל ליווי פלוגות העבודה שיצאו אל מחוץ לעיר.
המפקד הראשון של גטו טרזיינשטט, איש הס"ס ד"ר זיגפריד זיידל (Siegfried Seidl), פיקד על הגטו עד יולי 1943. יורשו, אנטון בורגר (Anton Burger), מורה במקצועו ואדם אכזרי במיוחד, פיקד על הגטו מיולי 1943 ועד פברואר 1944, ואחריו פיקד על הגטו קרל רהם (Karl Rahm), מכונאי לפי מקצועו, שנראה כי התאים יותר באישיותו לביצוע התרמית של ה"עיר היהודית לדוגמה" (ראו להלן). שלושתם היו אנשי ס"ס, ושלושתם, כמו היטלר עצמו, היו ילידי אוסטריה.
החיים בגטו. גטו טרזיינשטט נועד בין היתר גם לשיכון יהודים ותיקי מלחמת העולם הראשונה ונכי מלחמה מהרייך ומאוסטריה שלא היה אפשר לשלחם בטרנספורטים שיצאו מזרחה ובהם מגורשים שנועדו כביכול לעבודות ביצורים בחזית. את הרעיון הגה יוזף גבלס (Josef Goebbels) ופיתח אותו היידריך בוועידת ונזה (Wannsee) שהתכנסה ליד ברלין ב-20 בינואר 1942. להנהגה היהודית בטרזיינשטט נודע על ייעודו החדש של הגטו רק בסוף מאי 1942, ימים אחדים לפני שהחל להגיע אליו זרם טרנספורטים של זקנים ונכים מגרמניה ומאוסטריה. לרבים מהזקנים הובטח שיגורו בעיר קיט, בבית אבות שייהנו בו מכל הנוחות, ואחדים מהם חתמו על חוזים שבהם הסכימו לשלם תמורת זאת בכל רכושם. עם בואם של הקשישים השתנו כליל פניו של גטו טרזיינשטט. מחוסר מקום הם שוכנו בעליות הגג של הקסרקטינים, שהיו חסרות אוורור, חמות בקיץ וקפואות בחורף, או במרתפים חשוכים ולחים בבניינים שקירותיהם החיצוניים היו חלק מהחומות. לעתים הם נאלצו לישון על הרצפה; בני המזל שבהם זכו למזרני קש. זקנים אלו החלו למות באלפיהם מתשישות ומשלשול ומאבדן הרצון לחיות.
ב-42 חודשי קיומו של גטו טרזיינשטט עמדו בראשו ארבעה "זקני יהודים" (Judenaelteste). הראשון שבהם, יעקב אדלשטיין, יליד הורודנקה (Horodenka) שבגליציה, היה ציוני וסוציאליסט. הוא הבין שהגרמנים מתכוונים להשמיד את העם היהודי אך קיווה להציל למען עתיד האומה לפחות את הדור הצעיר ואת הכשירים לעבודה. אדלשטיין חיפה על כמה בריחות מן הגטו ובסופו של דבר נעצר בנובמבר 1943 ונורה למוות באושוויץ.
ד"ר פאול אפשטיין, שנולד במנהיים (Manheim) שבגרמניה, היה סוציולוג מבריק ודמות מפתח בהתאחדות הלאומית של יהודי גרמניה ובקהילת ברלין. הוא מונה לזקן היהודים בינואר 1943 על-פי פקודה מברלין. הוא מילא את פקודות הס"ס בצייתנות ובזהירות רבה יותר מקודמו, אך ב-27 בספטמבר 1944 הוצא גם הוא להורג, בכלא הגסטפו שבמבצר הקטן של טרזיינשטט.
אחרי רצח אפשטיין מונה לתפקיד ד"ר בנימין מוּרמלשטיין, יליד וינה, רב וחוקר תולדות היהדות; הוא נשאר בטרזיינשטט עד שחרור הגטו, אך בדצמבר 1944, כשמונתה "מועצת יהודים" – אלטסטנרט – חדשה (ראו להלן), מונה תחתיו הרב לאו בק (Leo Baeck).
לצד זקן היהודים פעלה בטרזיינשטט מועצת יהודים של 12 חברים. עוד לפני הקמת הגטו הוסכם כי המועצה תורכב ממספר שווה של נציגי היהודים הצ'כים ושל נציגי התנועה הציונית. מועצת היהודים הראשונה הורכבה כולה מגברים צעירים. על-פי פקודות מברלין הוחלפו באוקטובר 1942 שישה נציגים של יהודי הפרוטקטורט בשישה נציגים מבוגרים יותר מקרב יהודי גרמניה ואוסטריה. באוקטובר 1944 שולחו 16 מחברי מועצת היהודים למותם באושוויץ, מהם ששירתו במועצה באותה העת ומהם ששירתו בה בעבר. בדצמבר 1944 מונתה מועצת יהודים חדשה ובה נציגים מחמש ארצות. בראשה הועמד כאמור הרב לאו בק ושימש בתפקיד זה עד שחרור הגטו.
כל אסירי טרזיינשטט בני 65-15 (ומאוקטובר 1944 גם צעירים מבני 15) נדרשו לעבוד, ורובם עשו זאת בנאמנות, ללא פיקוח הס"ס, בידיעה שהעסקתם תתרום הן לרווחתם של כלל תושבי הגטו הן לרווחתם שלהם. בימים הראשונים עוד היו תקוות כי למרות הנסיבות יוכל הגטו לתמוך בכלכלת המלחמה ולהיות חלק בלתי נפרד ממנה. עם זאת, באביב 1942 נשלחו קבוצות עבודה לקלדנו (Kladno) ולמכרות אחרים, 1,000 נשים נשלחו לעבודה ביערות קריבוקלט (Krivoklat), ואילו האסירים המבוגרים נדרשו לבצע כמעט את כל העבודות בגטו עצמו. נפתחו כמה בתי חרושת לתיקון גרבי חיילים, לצביעת מדים בצבעי הסוואה ולתפירת חלקי מצנחים, אך מפעלים אלו לא היו חיוניים למאמץ המלחמתי של גרמניה. בכל ימיו של הגטו פעלו בו רק שני מפעלים חיוניים לתעשיית המלחמה: ביוני 1942 נפתח בית חרושת לפיצול נָציץ (מיקה) לייצור עלים דקים של חומר בידוד לתעשיית המטוסים. בבית החרושת הועסקו בממוצע כ-850 נשים (שהיו חסינות במידה רבה מפני שילוחים) והוא התקיים עד פברואר 1945; ב-1 ביולי 1943 הוקם בכיכר העיר אוהל ענקי לייצור ארגזים ולאריזה של ציוד חורף לכלי רכב צבאיים ממונעים ששירתו בחזית המזרחית. ייצור ה- "K" (קיצור של Kisten, ארגזים), שהעסיק כ-1,000 בני אדם, הופסק באמצע נובמבר.
תנאי החיים בגטו השתפרו בהדרגה. לרשות התושבים הועמדו מיטות של שלוש קומות שיוצרו בנגרייה מלוחות עץ לא מעובדים; למטבחים הציבוריים סופקו סירים; הוקמו בתי חולים ובתי החלמה; והחשוב מכּל – טונות של צינורות הובאו לגטו להרחבת מערכת המים והביוב שתוכננה 150 שנה קודם לכן בעבור אוכלוסייה קטנה הרבה יותר. שיפור זה התאפשר לאחר שמיפקדת הס"ס נתנה את הסכמתה לתכנית מתוך חשש להתפרצות מגפות שהיו עלולות לעבור אל מעבר לנהר אוהז'ה (Ohře; גרמנית: Eger) ומשם לכלל האוכלוסייה ולאזורי הרייך הסמוכים, אבל את ביצועו בפועל יש לזקוף במידה רבה לכישוריהם המקצועיים של המהנדסים והטכנאים היהודים.
כל בתי הכנסת בפרוטקטורט נסגרו עוד לפני הקמת הגטו, אבל במרבית הקסרקטינים של גטו טרזיינשטט הוקמו חדרי תפילה מאולתרים. באחד הבתים פעל בית כנסת קטן ופינות תפילה הוסדרו באולמות המופעים וההרצאות. יעקב אדלשטיין, היושב ראש הראשון של מועצת היהודים, מינה רב ראשי ושני סגנים. לא חסרו רבנים וחזנים לעריכת התפילות. הרבנים הכינו את הבנים לטקסי הבר מצווה שלהם, ערכו טקסי נישואים ודאגו לשאר טקסים ושירותי דת. בתחילה נקברו מתי הגטו בבתי קברות מחוץ לחומה, אך לנוכח שיעור התמותה הגבוה נבנתה משרפה בעלת כושר שרפה של 160 עד 180 גוויות ביום והחלה לפעול בקיץ 1942. האפר נשמר בקופסאות קרטון ממוספרות בהתאם לרשימות המתים, אך בנובמבר 1944, עם התקרבות החזית ומחשש מפני תבוסה הקרובה של הרייך, הושלך אפרם של יותר מ-30,000 יהודים לנהר אוהז'ה כדי שלא להשאיר ראיות.
בגטו נכלאו גם בני דתות אחרות שנחשבו ליהודים רק על-פי חוקי הגזע הנאציים. הללו היו מתכנסים בימי ראשון ובחגי הנוצרים לתפילות שניהלו כמרים קתולים ופרוטסטנטים מאסירי הגטו.
חדרי ילדים הותקנו בצריפי הגברים והנשים, גם בחודשים שהגברים והנשים שוכנו בנפרד. כמה מהילדים נשארו בחדרים בשעה שהיו הוריהם בעבודה, אחרים גרו עם מדריכים, ברובם חברי תנועות הנוער הציוניות. אחרי פינוי העיר מן התושבים הצ'כים הקצתה ההנהגה היהודית את המבנים הטובים ביותר – בית הספר ובית העירייה – לבתי ילדים. בתי הילדים, נפרדים לבנים ולבנות, יועדו לבני 15-10. ההורים לא חויבו להעביר את ילדיהם לבתי הילדים (שממילא לא היה בהם מקום לכל הילדים שנכלאו בגטו) אך רבים עשו זאת לטובת ילדיהם. התנאים בבתי הילדים, שכונו בגטו "היים" (Heim; חדר או מעון), היו טובים יותר מהתנאים בחדרי השינה הארוכים של הקסרקטינים, אף ש-30 בנים או בנות ישנו, אכלו, שיחקו ולמדו בהם בחדר אחד. הילדים קיבלו מעט יותר אוכל, וחשוב מזה, הם היו בהשגחת מורים ומדריכים. הילדים ערכו תחרויות, פרסמו עיתונים בעותק יחיד, צבעו וציירו. הם גם השתתפו בהצגות לילדים שהועלו בגטו עשרות פעמים והפופולרית שבהן הייתה האופרה "ברונדיבר" (Brundibar). משנת 1940 נאסרו לימודי יהדות לילדים אך הם קיבלו שיעורים בחשאי, ככל שהתאפשר הדבר בהיעדר נייר, מכשירי כתיבה וספרי לימוד.
ביזמת האסירים נערכו גם אירועי תרבות לשעות הפנאי. ערבי בידור החלו לערוך בגטו מיד סמוך להגעת הטרנספורטים הראשונים. הערבים נערכו בצריפי הגברים ובצריפי הנשים בנפרד וכללו קריאת שירה והצגת מערכונים קומיים וקטעים מהצגות תאטרון ששחקנים לשעבר מהאסירים זכרו על-פה. החזקת כלי נגינה הייתה אסורה, ולליווי מוזיקלי למופעים אלו הסתפקו האסירים במפוחיות פה ובקעריות פח במקום תופים. עם הזמן הוברחו לגטו כלי נגינה, ובאחת מעליות הגג נמצא פסנתר שבור. נערכו קונצרטים חשאיים. בגטו הייתה ספרייה יהודית עשירה ובה 60,000 ספרים. אחרי שפונתה העיר מתושביה הצ'כים מיסדה "המחלקה לניהול פעילויות פנאי" (Freizeitgestaltung) את פעולות התרבות, וזקן היהודים וסגנו היו מעבירים את רשימת המופעים לאישור מיפקדת הס"ס: הרצאות, הצגות תאטרון, קברטים ואופרות בביצוע קונצרטי (ובהן "הכלה המכורה" מאת סמטנה ו"נישואי פיגרו" מאת מוצרט).
נוהגים לומר כי הגרמנים הביאו לטרזיינשטט את טובי האמנים היהודים של מרכז אירופה, אך זו אמירה מטעה: הגרמנים ריכזו בגטו את יהודי מרכז אירופה, ורבים מהם היו מוזיקאים, שחקנים, במאים ואמנים, והם ביקשו לבטא את מצוקתם הקיומית. קבוצת אמנים עבדה במשרד הטכני של בניין המינהלה היהודי ויצרה עבודות גרפיות בהתאם לדרישות הגטו ומיפקדת הס"ס. קבוצה זו ניצלה את הנייר ואת חומרי הציור שהיו זמינים לה כדי לצייר בחשאי ציורים ולתאר בהם את המציאות הקשה של הגטו. כמה מהציורים הוחבאו במקומות מסתור שונים; אחרים הוברחו על-ידי אספן שהיו לו קשרים מחוץ לגטו ונפלו שם לידי הגרמנים. חמישה מטובי האמנים בגטו נעצרו ביולי 1944, נחקרו והועברו עם בני משפחותיהם למבצר הקטן הסמוך לגטו – בית הכלא הידוע לשמצה של הגסטפו, שנועד בעיקר לאסירים פוליטיים. משם הם שולחו למחנות השמדה. רק שניים מהאמנים ניצלו וכן תומס, בנו התינוק של האמן בדריך פריטה (Bedrich Fritta).
גירושים למזרח שני מאורעות בראשית 1942 שמו קץ לאשלייתם של היהודים כי טרזיינשטט היא עיר מקלט שבה יהיו מוגנים עד סיום המלחמה: שני אנשים הוצאו להורג בתלייה משום שהפרו את איסורי הס"ס לקיים מגע עם האוכלוסייה הצ'כית שעוד חיה בטרזיינשטט ולהתכתב עם קרובים מחוץ לגטו; ושני טרנספורטים ראשונים יצאו מטרזיינשטט מזרחה, לריגה. בטרנספורטים הבאים שוב לא נמסר היעד. רק אחרי הטרנספורט של ספטמבר 1943 נודע לאסירי גטו טרזיינשטט באמצעות גלויות הדואר שקיבלו כי יעד הגירוש היה "מחנה העבודה בירקנאו", הלוא הוא אושוויץ.
בפקודות שפרסם מטה הס"ס בטרזיינשטט פורטו המועד של כל טרנספורט; מספר תושבי הגטו שיועברו (בין 1,000 ל-2,500 בכל אחד מהם); זהותם – אסירי הרייך או הפרוטקטורט או שניהם גם יחד; וגילם. הגרמנים הכינו רשימות של מי שיועדו להיענש בגירוש על ניסיונות להפר את פקודות הס"ס, אך את רשימת השמות המלאה הכינה ועדת טרנספורטים של הנהגת הגטו. להנהגה הייתה רשות לשחרר מטרנספורט עובדים חיוניים, והיא הייתה נתונה בשל כך ללחצים אדירים. לעתים נשלחו אנשים ל"מזרח" ימים אחדים בלבד אחרי שהגיעו לגטו. לפעמים הקשרים והפרוטקציה הם שהכריעו בבחירת המגורשים.
בששת החודשים הראשונים של 1942 שולחו מגטו טרזיינשטט 20,000 גברים, נשים וילדים (ילדים בני פחות מ-16 שולחו עם הוריהם) ליעדים לא ידועים שכונו בדרך כלל בשם "מזרח", ורק אחרי המלחמה נודע כי היו מחנות באיזביצה (Izbica) ובזמושץ' (Zamosc) ומחנות אחרים במחוז לובלין. התמותה בגטו טרזיינשטט עצמו עדיין לא הייתה גבוהה באותה העת – 30 עד 40 מתים בחודש; אך בעקבות גל הטרנספורטים של הזקנים שהובאו אל הגטו גדל שיעור התמותה בו והגיע בספטמבר 1942 לשיא של 4,000 מתים בחודש אחד, מרביתם זקנים. למרות זאת לא היו הגרמנים מרוצים מקצב התמותה. שיעור הזקנים בגטו הגיע ל-57 אחוזים, ולא היו די ידיים עובדות לטפל בהם. כדי לזרז את הפתרון שולחו בין 19 ל-29 בספטמבר 1942 שישה טרנספורטים ובהם כ-11,000 בני אדם, מרביתם בני יותר מ-65, כביכול ל"גטו אחר", אך לאמִתו של דבר למחנה ההשמדה מלי טרוסטינץ (Maly Trostenets) שליד מינסק. בין 5 ל-22 באוקטובר 1942 יצאו למחנה ההשמדה טרבלינקה עוד חמישה טרנספורטים ובהם 8,000 בני אדם. שניים מהם שרדו.
"עיר יהודית לדוגמה". תפקיד נוסף שהועידו הגרמנים לגטו טרזיינשטט היה לשמש "עיר יהודית לדוגמה" – חלק ממדיניות שגיבשו הנאצים בראשית 1943 כדי להָזים את "התעמולה המחרידה של האויב" בעקבות הידיעות המוסמכות הראשונות על השמדה המונית של יהודים באירופה הכבושה שפורסמו בתקשורת העולמית בדצמבר 1942. זאת ועוד, לגטו הובאו אישים בכירים דוגמת שרי ממשלה בעבר, מדענים ידועי שם ואנשים שקיבלו את חסותם של אישים בכירים בצמרת הנאצית; ל-225 מהם ניתן מעמד של "מיוחסים" (Prominenten), ולרובם של אלה ובני משפחותיהם הקרובים ניתנה הגנה מפני גירוש למזרח. באוקטובר 1943 הובאו אליו גם 466 מיהודי דנמרק שלא הצליחו להימלט לשוודיה בעוד מועד, והצלב האדום הדני פנה באמצעות הצלב האדום הבין-לאומי בז'נווה בבקשה לבקרם.
ביקור מסוג זה חייב את הגרמנים בתכנון מדוקדק. בסתיו 1943 נערך מבצע לשיפור פני הגטו. רחובות הגטו, שעד אז סומנו רק באותיות ובמספרים, קיבלו שמות פיוטיים. הוקם בנק והודפס כסף מיוחד לגטו – שטרות שעל צדם האחד דמותו של משה רבנו בעל פאות ועל צדם האחר חתימתו של יעקב אדלשטיין, זקן היהודים הראשון. הוקמו חנויות דֶמֶה ללא כל סחורה כמעט. נפתח "בית קפה" וניגנה בו להקת ג'ז מקומית. טרזיינשטט לא כונתה עוד גטו אלא "אזור התיישבות יהודית".
בבקשתם המקורית ביקשו נציגי הצלב האדום הבין-לאומי לבקר בגטו טרזיינשטט ובאחד המחנות במזרח. בספטמבר 1943 הוקם אפוא באושוויץ מחנה B/2/b וכונה "מחנה המשפחות בירקנאו". 5,000 מאסירי טרזיינשטט שולחו למחנה זה וזכו בו לתנאים מיוחדים. שלא כמו יתר האסירים באושוויץ-בירקנאו, שׂערם לא נגזז, הם לא נדרשו ללבוש בגדי פסים, וגברים ונשים שוכנו באותו מחנה (אם כי בצריפים נפרדים). והחשוב מכל היה שהמגורשים לא עברו סלקציה בהגיעם לאושוויץ, וכך ניצלו זמנית גם חייהם של הילדים והזקנים שבהם. האסירים הורשו לקבל חבילות ולשלוח גלויות לגטו טרזיינשטט וליהודים מחוץ לגטו. התחבולה נועדה לסתור את השמועות על ההשמדה ולהוכיח כי המשולחים למזרח חיים וקיימים.
בדצמבר 1943 שולחו למחנה המשפחות עוד 5,000 מאסירי טרזיינשטט, ובמאי 1944, זמן קצר לפני הביקור המתוכנן של משלחת הצלב האדום הבין-לאומי, שולחו לשם עוד 7,500 בני אדם, כדי להקל את צפיפות היתר בגטו.
לקראת הביקור עצמו, שנועד ל-24 ביוני 1944, קורצפה המדרכה שלאורך מסלול הביקור של המשלחת והוקם גן ילדים ליום אחד. רבים מהאסירים שנדחסו בחדרים צפופים בקומות הקרקע של הבתים לאורך המסלול המתוכנן פונו מהם, ושלושת חברי המשלחת, ובהם שני נציגי הצלב האדום הדני, ביקרו ב"חדרי משפחה". הם הורשו לדבר אך ורק עם אסירים מיוחסים – יהודים דנים ונציגי ההנהגה היהודית, ורק בנוכחות שומרי הס"ס. הם צפו במשחק כדורגל ובאופרת ילדים והאזינו לרקוויאם של ורדי (שעל ביצועו החליט המנצח רפאל שכטר זמן רב לפני שידע מישהו על המסע ל"ייפוי העיר").
התרמית הצליחה מעבר למשוער. בדוח שחיבר עוד באותו הערב ד"ר מוריץ רזל (Moritz Resel), נציג הצלב האדום הבין-לאומי בז'נווה, הוא תיאר את טרזיינשטט "עיר ככל הערים", שתושביה מקבלים מנות מזון הגדולות אפילו מהמנות של כלל האוכלוסייה והם אינם חסרים דבר זולת משקאות אלכוהוליים וסיגריות. המשלחת ראתה בטרזיינשטט "יעד סופי" ולא חקרה על אודות מקום הימצאם של רבבות היהודים שעברו דרך הגטו בדרכם מזרחה.
אשר למחנה המשפחות באושוויץ-בירקנאו: 3,792 גברים, נשים וילדים מאסירי הטרנספורט של ספטמבר 1943 ששרדו עד אז ברעב, בקור ובזוהמה, הושמדו כולם (בלי סלקציה) בתאי הגזים ב-8 במרס 1944, שישה חודשים אחרי הגעתם. גם הטרנספורט של דצמבר 1943 היה מיועד להשמדה כעבור שישה חודשים, כלומר לקראת סוף יוני 1944. ביולי 1944, כשהיה ברור כי משלחת הצלב האדום רואה בגטו טרזיינשטט יעד סופי ואין לה עניין לבקר במחנה אחר, חוסל מחנה המשפחות כליל. כ-3,000 בחורים ובחורות שולחו לעבודה בגרמניה, רובם למחנות משנה של מחנות הריכוז הגדולים, וכל היתר – כ-11,000 בני אדם – נרצחו בתאי הגזים.
לפני שהוסרה התפאורה ששימשה לתרמית הגדולה צולם בגטו טרזיינשטט סרט תעמולה שכותרתו "טרזיינשטט – אזור המושב היהודי", ובפי אסיריו כונה באירוניה "הפירר מעניק ליהודים עיר". סרט זה לא הוקרן מעולם לפני הקהל הרחב, שכן הרייך נפל קודם שהושלם. רוב השחקנים והצוות גורשו לאושוויץ. באותם ימים שגורל המלחמה כבר הוכרע בהם, גורשו מטרזיינשטט לאושוויץ בתוך חודש אחד, בין 28 בספטמבר ל-28 באוקטובר 1944, 18,500 אסירים. הגברים הכשירים לעבודה שולחו כביכול למחנה עבודה חדש, אחריהם הנשים והילדים, ולבסוף כל ההנהגה היהודית – והובאה היישר אל תאי הגזים. גורל דומה ציפה לילדים בבתי הילדים, לזקנים ולאמהות לילדים קטנים. המגורשים בטרנספורטים אלו מטרזיינשטט היו האחרונים שהושמדו במתקניו של אושוויץ קודם שחדלו לפעול עם התקרבות החזית המזרחית.
התקופה האחרונה. אחרי הטרנספורטים של סתיו 1944 נותרו בגטו כ-11,000 אסירים ובהם רק כ-400 גברים כשירים לעבודה, נשים שעבדו בבית החרושת לפיצול נָציץ ובחקלאות, האסירים המיוחסים, היהודים הדנים ומעט זקנים וילדים. נוספו עליהם טרנספורטים של נשים וילדים שהובאו ממחנה המעצר סרד (Sered) שבסלובקיה, לאחר שלא התאפשר לשלחם לאושוויץ, וכן יהודיות שהיו נשואות לגברים ארים בנישואים תקפים והיו מוגנות עד אז מגירוש.
בפברואר 1945 החלו לבנות בין חומות הגטו חדרים אטומים שיוכלו לשמש להמתת אסירים בגז ונחפר בור ענקי. הכנות אלו מעידות על כוונתה של מיפקדת הס"ס לחסל את שארית תושבי הגטו, אלא שהתהפוכות של סוף המלחמה סיכלו את התכנית. ב-3 בפברואר 1945 הוכרז על טרנספורט העומד לצאת בתוך זמן קצר לשווייץ, ובפעם הראשונה לא הייתה זו מלכודת אלא אמת: 1,200 בני אדם אכן יצאו מהגטו והגיעו למחוז חפצם – חלק מעסקה שרקם הימלר עם שלטונות שווייץ. ב-6 באפריל 1945 הגיע לביקור בטרזיינשטט פול דוננט (Paul Dunant) מהצלב האדום הבין-לאומי. שוב הוצג לפניו "גטו לדוגמה" מזויף, אך בממדים קטנים הרבה יותר מאלה של יוני 1944. אות מבשר טובות אחר היה העברתם של כל האסירים הדנים לשוודיה באוטובוסים של הצלב האדום השוודי ב-15 באפריל 1945.
האמת הנוראה על ההשמדה ועל גורלם של יקיריהם ב"מזרח" נודעה לאסירי טרזיינשטט שנותרו בחיים רק ב-20 באפריל 1945, כשהחלו להגיע לשם שלדים מהלכים ששרדו מצעדות המוות. רבים מהם היו חולים בטיפוס – מגפה שמאות מתו בה, גם רופאים ואחיות מטרזיינשטט שטיפלו בחולים ונדבקו מהם.
מחתרת. בגטו טרזיינשטט פעלו שלוש מחתרות – של היהודים הצ'כים, של הקומוניסטים ושל התנועה הציונית. חבריהן בנו מקלטי רדיו מאולתרים והאזינו לשידורי הבי-בי-סי, הבריחו לגטו מזון, כסף, תרופות ומצרכים חיוניים אחרים שהחזקתם הייתה אסורה, לעתים בעזרת השוטרים הצ'כים. הם קיימו קשרים חשאיים עם העולם בחוץ, הכינו תרשימים של הקסרקטינים ושל חומות הגטו ודנו באפשרות שהגרמנים ירצו לחסל את הגטו. היו ברשותם אגרופנים, אך לא נשק חם, ולא נשקל מרד מזוין, אם מתוך תקווה שאלפי בני אדם יצליחו לשרוד בגטו עד סוף המלחמה ואם משום שלא הפנימו את הידיעות והשמועות על ההשמדה הטוטלית ב"מזרח".
השחרור. יחידות הצבא האדום הראשונות נכנסו לטרזיינשטט ב-8 במאי 1945, אחרי שנמלטו משם אנשי מיפקדת הס"ס. בעת השחרור היו בגטו 29,469 אסירים, ובהם נשים יהודיות שהיו נשואות לגברים ארים שהועברו אליו בחודשים האחרונים של המלחמה וכן שרידים של צעדות המוות שהגיעו לגטו בימי המלחמה האחרונים. בשל החשש מהתפשטות מגפת הטיפוס הוכרזה העיר שטח סגור. האסירים המשוחררים שבו בהדרגה לארצותיהם, והגטו חדל להתקיים רשמית ב-15 באוגוסט 1945.

כתבה: רות בונדי