המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Belorussia ,Minsk, גירוש יהודים לגטו.
ארכיון יד ושם, 97GO3
Belorussia ,Minsk, עובדי כפיה יהודים בגטו, ינואר 1943.
ארכיון יד ושם, 4613/218

לפני המלחמה. ב-1926 התגוררו במינסק כ-54,000 יהודים – כ-40 אחוזים מכלל תושביה. לפני המהפכה הבולשוויקית הייתה מינסק מרכז יהודי בולט גם מבחינת הפעילות הפוליטית המגוונת שלו, שהשתתפו בה גם הציונים הסוציאליסטים.
ב-1920 כונן במינסק המשטר הסובייטי, חשיבותה של העיר כמרכז תעשייה ותרבות גדלה, ובד בבד התחוללו בקהילה היהודית תמורות גדולות. יהודים רבים מוותיקי העיר ומהגרים מעיירות בלרוס השתתפו השתתפות פעילה בבניית המשטר החדש. מקצת יהודי העיר המשיכו לעסוק במלאכה, ורבים היו לפועלים ולפקידים במפעלים ובמוסדות של המשטר הסובייטי. משנות העשרים ועד סוף שנות השלושים פעלו במינסק מוסדות חינוך רבים ביידיש, מחלקה ללימודי יהדות באוניברסיטה וסמינר להכשרת מורים לבתי ספר יסודיים ביידיש. מחלקה ללימודי יהדות באקדמיה למדע של בלרוס עסקה במחקר היסטורי ואתנוגרפי של היהדות, של חיי החברה והכלכלה של יהודי בלרוס הסובייטית ושל ספרות ובלשנות ביידיש. יהודי מינסק השתתפו גם בפעילות תרבות ענפה. מאמצע שנות העשרים ואילך פעלו במינסק תֵאטרון יהודי ממלכתי ביידיש ומקהלה, ובאיגוד הסופרים הסובייטים הייתה סקציה של סופרי יידיש. בעיר יצאו לאור עיתונים, כתב עת ספרותי וספרים ביידיש. מחלקה שלמה בבית המשפט העירוני התנהלה ביידיש. ואולם החיים הקהילתיים והפוליטיים העצמאיים של היהודים נפסקו כמעט לחלוטין בין שתי מלחמות העולם. מוסדות יהודיים קהילתיים נסגרו בתחילת שנות העשרים, והקהילה חדלה לאמִתו של דבר לייצג את היהודים. סניף הבונד פורק בשנת 1921, ובסוף שנות העשרים הוגבלה כל הפעילות הציונית הרשמית.
במחצית השנייה של שנות השלושים חוסלה פעילות התרבות היידית החילונית, ובקיץ 1938 נסגרו מוסדות החינוך היהודיים ורוב מוסדות התרבות, אם כי התאטרון היהודי של בלרוס והעיתונות היידית הוסיפו לפעול. בשנות "הטרור הגדול" (1938-1937) נרצחו כמה סופרים ופעילים יהודים.
הכיבוש הגרמני. כשפרצה המלחמה כבר נותרו יהודי מינסק מחוסרי כל הנהגה משלהם – חברתית, פוליטית, דתית או רוחנית. לפי נתוני מיפקד האוכלוסין האחרון שנעשה לפני המלחמה (בינואר 1939) התגוררו במינסק 71,000 יהודים שהיו באותה העת כ-30 אחוזים מכלל אוכלוסייתה. מספר זה גדל עוד בכמה אלפים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, כשנהרו אליה פליטים יהודים מפולין.
מינסק נפלה בידי הגרמנים ב-28 ביוני 1941, שישה ימים בלבד לאחר פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית-המועצות. בשל פתאומיות הפלישה וההתקדמות המהירה של הורמכט הצליחו רק יהודים מעטים לברוח מזרחה לפני כיבוש העיר.
ימים אחדים לאחר הכיבוש נכללה מינסק בתחומה של קבוצת הארמיות מרכז (Heeresgruppe Mitte), ובחודשיים הבאים נוהלה העיר בידי מיפקדת השדה 812. הואיל והאינטליגנציה היהודית נחשבה איום בעיני הגרמנים, הוצאו להורג כל היהודים בעלי המקצועות החופשיים, כ-2,000 בני אדם (או 3,000 על-פי מקורות אחרים).
יודנרט מונה במינסק בתחילת יולי 1941. הואיל ולא הייתה בעיר כל מסגרת יהודית ציבורית מתפקדת, מונו חבריו בדרך שרירותית: הגרמנים תפסו קבוצה של עשרה גברים, הביאו אותם לבית הממשל והודיעו להם שהם היודנרט. ליושב ראש היודנרט מונה איליה מוּשקין, לשעבר מנהל המשרד הממשלתי לשיווק מוצרי תעשייה. הוא מונה לתפקיד מכיוון שידע גרמנית.
ב-9 או ב-10 ביולי 1941 נצטוו כל יהודי מינסק להירשם ביודנרט. הרישום נמשך עד 15 בחודש, ובעיר היו לפיו כ-55,000 יהודים. על-פי עדות אחת היה הרישום חלקי בלבד. לאחר זמן, כשהועברו לגטו יהודים מעיירות הסביבה וכן יהודים שהיו נשואים ללא-יהודים וילדיהם, גדל מספרם ל-85,000-75,000. סמוך לאותה העת נצטוו היהודים לשאת טלאי צהוב על החזה ועל הגב.
הקמת הגטו, מוסדותיו והחיים בגטו. ב-19 ביולי 1941 חתם מפקד מיפקדת השדה 812 על צו בדבר הקמתו של רובע יהודי, כלומר גטו, במינסק, ולמחרת נתלו מודעות על כך ברחובות העיר. האחריות למעבר היהודים אל הגטו הוטלה על היודנרט. המעבר ארך כשבועיים והושלם בתחילת אוגוסט 1941.
השטח שנקבע לגטו נמצא בצפון-מערב העיר, בין הנהר סוויסלוץ' (Svisloch) לבית העלמין היהודי. היו בו 34 רחובות וסמטאות בשטח שלא עלה על שני קילומטרים רבועים, כולל בית העלמין. רוב הבניינים היו בתי עץ של קומה אחת או שתיים. לאחר כל אקציה צומצם הגטו, עד שכעבור שנה לא היה שטחו אלא כשליש משטחו בתחילה. הגטו הוקף גדר של תיל דוקרני, שני מטרים גובהה, והוקמו מגדלי שמירה. גדרות תיל נוספות הוצבו ברחובות מסוימים בתוך הגטו. לגטו היו שני שערים. שלטים שהוצבו בכל הצמתים בגטו הזהירו בגרמנית ובבלרוסית שהמקום הוא גטו והכניסה ללא-יהודים אסורה בהחלט. לא מעט משפחות יהודיות התגוררו עוד קודם לכן באזור שבו הוקם הגטו. אמנם כמה נוצרים שנאלצו לעזוב את דירותיהם בתחום הגטו החליפו את דירותיהם ישירות בדירות של יהודים שאולצו לעבור אליו, אך שיכון אלפי משפחות באזור כה מצומצם היה משימה קשה ביותר למחלקת הדיור של היודנרט. הצפיפות בגטו הייתה גדולה מאוד, ובחדר אחד התגוררו בדרך כלל שתיים-שלוש משפחות. אלפים חיו בין ההריסות הרעועות ובבתים ללא רצפות וחלונות. עוצר הוטל מעשר בלילה ועד חמש לפנות בוקר.
באוגוסט 1941, זמן קצר לאחר הקמת הגטו, רצחו הגרמנים אלפי יהודים. נוסף על כך כמעט כל לילה נרצחו באכזריות גדולה משפחה או שתיים בהתנפלויות רצחניות על הגטו. היודנרט היה חסר אונים כנגד התנפלויות אלו. אקציות נוספות בוצעו ב-1942 וב-1943 (ראו להלן).
אוכלוסיית הגטו נחלקה בתחילה לשלוש קבוצות: ילידי מינסק; יהודים שהועברו מערים ועיירות בסביבה – סלוצק (Slutsk), דזרז'ינסק (Dzerzhinsk), צ'רוון (Cherven) ואוזדה (Uzda); ופליטים מפולין, שכונו במינסק ה"מערביים". כל קבוצה התאפיינה בהשקפות, חינוך, התנהגות ותרבות משלה. ה"מערביים" היו מעורים ופעילים יותר בחיי הכלל, ולפיכך גם היה להם קל יותר מלאחרים להסתגל לנסיבות המשתנות. הם בלטו בגטו גם בפעילות במחתרת וגם בשיתוף פעולה עם הגרמנים. בשל השניוּת הזאת רחשו רבים מיהודי מינסק אי-אימון ל"זרים".
בנובמבר 1941 הובאו למינסק שבעה טרנספורטים של יהודים מהמבורג, דיסלדורף, פרנקפורט, ברלין, ברון (Brunn), ברמן (Bremen) וּוינה (כ-1,000 בני אדם בכל טרנספורט). יהודים אלו, שכונו "יהודי הרייך", שוכנו בגטו מינסק בנפרד, בגטו משלהם שנקרא "זונדרגטו" (Sonderghetto) או "גטו יהודי הרייך" ובפי יהודי מינסק כונה "גטו המבורג", על שם מקום מוצאו של הטרנספורט הראשון שהגיע לשם. גטו יהודי הרייך נחלק לחמישה אזורים על-פי אזורי מוצאם של המגורשים. הוא היה מגודר בגדרות תיל, והמעבר בין גטו לגטו נאסר. הטרנספורטים מווינה, עשרה במספר ובהם כ-9,500 יהודים בסך הכל, חודשו במאי 1942 ונמשכו עד אוקטובר 1942. בין יוני לספטמבר 1942 הגיעו למינסק גם 14 טרנספורטים מטרזיינשטט ובהם כ-19,000 בני אדם. רובם נרצחו עם הגעתם במלי טרוסטינץ (Maly Trostinec), בבורות שהוכנו לשם כך מראש. מיהודי הרייך ששולחו למינסק נותרו בחיים אחרי המלחמה רק עשרה.
בהיעדר שפה משותפות ובשל הבדלי התרבות התאפיינו היחסים בין תושבי שני הגטאות בניכור ובאי-אמון הדדי. יתר על כן, היהודים הגרמנים ראו את עצמם, בתחילה לפחות, מיוחסים ובעלי זכויות יתר והיו בטוחים שהאקציות מכוונות אך ורק נגד ה"אוסט יודן" – יהודי המזרח. החסות המסוימת שקיבלו מהגנרלקומיסר של המחוז וילהלם קובה (Wilhelm Kube) – שלדעתו היה היחס אליהם צריך להיות שונה מהיחס ל"המון החייתי" של יהודי המקום (אם כי עדיין האמין שיש להשמידם) – חיזקה את אשלייתם שגורלם יהיה שונה והניעה אותם להסתייג מהיהודים המקומיים. עם כל זאת, יש גם עדויות על עזרה שהושיטו שני הגטאות זה לזה בשעת צרה.
בהוראתו של וילהלם ינצקה (Wilhelm Janetzke), ראש הקומיסריאט העירוני, נאסר על יהודי מינסק השימוש בחשמל, ובגטו השתמשו לתאורה בנרות או במנורות נפט. את המים שאבו היהודים מברז ציבורי יחיד שהיה בתחום הגטו. להסקה בימי החורף השתמשו בחומרי דלק מכל הבא ליד: גדרות, קרשים מבתים הרוסים ודלק שהוברח מהצד הארי. עקב הקור והחשכה נהגו תושבי הגטו לעלות על יצועם כבר בשעות אחר הצהריים.
התנאים בגטו של יהודי הרייך לא נבדלו מהתנאים של יהודי המקום, אך כיוון שהיו מורגלים בסטנדרטים מערביים היה מצבם חמור במיוחד. הם התקשו הרבה יותר להסתגל לצפיפות הקשה (בלי הפרדה בין גברים לנשים), למחסור במים, להיעדר החשמל ולרעב – תושבי הגטו ניזונו מ-150 גרם לחם ומנת מרק מימי ביום. במרוצת הזמן בנו להם התושבים בגטו יהודי הרייך תנורים קטנים ולבערה השתמשו בגזרי עצים ובחלקי רהיטים. בגלל התזונה הגרועה וחולשתם הפיזית פרצו בגטו יהודי הרייך מגפות, ובשל המחסור בתרופות הייתה התמותה גבוהה. חמישה רופאים טיפלו בכ-7,000 תושבים בגטו יהודי הרייך. בבניין סמוך לגטו שנקרא "הבית הלבן" הוקם בית חולים ובו עשרים מיטות, אך התנאים בו היו קשים, והמנתח נאלץ לנתח בסכין מטבח. עם כל הקושי עלה בידי היהודים בגטו הרייך לארגן מעט מופעי תרבות, ב"אולם" שהתקינו בבית חרושת נטוש.
תושבי הגטאות של מינסק לא היו מבודדים לחלוטין מן העולם החיצון. רוב היהודים, לרבות כ-1,500 מתושביו של גטו יהודי הרייך, עבדו במקומות עבודה מחוץ לתחומי הגטו לצדם של עובדים לא-יהודים. עובדים בצוותי העבודה ("קומנדו") קיבלו מזון באיכות טובה יותר. בגדר התיל הדוקרני שמסביב לגטו היו עשרות פרצות שהיה אפשר לחמוק דרכן לצד הארי ולהתגנב בחזרה בלא להיתפס. קשרים עם האוכלוסייה הלא-יהודית נשמרו גם בסחר החליפין במוצרים, בגדים וחפצים אחרים תמורת מזון. גם בקרב יהודי הרייך היה סחר החליפין נפוץ עוד מההתחלה, על אף מחסום השפה ולמרות האיסורים וסכנת עונש המוות. יהודי "הגטו הרוסי" שימשו לעתים קרובות מתווכים בסחר החליפין.
גזל רכושם של היהודים החל עוד לפני ההעברה לגטו, באמצעות מסים למיניהם, החרמות וקנסות. הגזל נמשך גם אחרי שווידאו הגרמנים שלא נותרו בידי היהודים דברי ערך, והם התחילו להטיל כופר של חפצים: מוצרי עור ופרווה, מכשירי חשמל וכלי מיטה, ולעתים אף דרשו בגדים, נרות, סבון וכלי מטבח. היהודים הוזהרו שמי שיימצאו בביתם חפצים שאמורים להימסר ייענשו עונש מוות. אוכלוסיית הגטו, שבמידה רבה התקיימה עד אז בזכות סחר החליפין וקניית מצרכי מזון תמורת חפצים, נקלעה למצוקה קשה במיוחד. בד בבד עם החרמת הרכוש הרשמית הופקרו בתי היהודים גם למעשי שוד וביזה של חיילים ושוטרים שהיו נכנסים ולוקחים לעצמם כל דבר שחפצו בו.
ביודנרט פעלו המחלקות האלה: רישום, דיור, בריאות ותברואה, סעד, תעסוקה, שירות סדר, יסדנאות, הספקה וכבאוּת. יושב הראש היודנרט הראשון מושקין וכמעט כל ראשי המחלקות היו מחוסרי כל ניסיון בפעילות ציבורית יהודית, אך על-פי מרבית העדויות הם היו אנשים נבונים וישרים שחשו אחריות לגורל תושבי הגטו, היו נכונים לפעול לטובת היהודים, ולנוכח האמצעים המוגבלים מאוד שעמדו לרשותם אלתרו כל מיני פתרונות בתחומי הדיור, הספקת המזון, העזרה הרפואית והסעד.
שירות הסדר היהודי, בראשותו של ז' סרבריאנסקי (Serebrianski), היה אחראי לשמירה על הסדר בתוך הגטו, לשמירה בשערי הגטו ולהחרמת חפצים מתושבי הגטו על-פי פקודות הגרמנים.
על הוצאת יהודי הגטו בצוותים לעבודות כפייה הייתה אחראית לשכת העבודה, הארבייטסאמט (Arbeitsamt), שליד היודנרט, שבראשה עמד נחום אפשטיין, פליט מלודז'. מינסק הייתה מרכז כלכלי חשוב שהיה תלוי במידה רבה במומחים היהודים, בייחוד לנוכח העלות הנמוכה של העסקתם והמחסור הכללי בידיים עובדות ששרר במשק. בוקר-בוקר היו אלפי יהודים מתייצבים בטורים מול הארבייטסאמט ולאחר בדיקה יוצאים בקבוצות לעבודה מחוץ לגטו. יהודים הועסקו במפעלים ובבתי מלאכה במינסק, בבתי חרושת, בחברות תעשייה גרמניות ובחברות בנייה; נוסף על עבודת כפיים עבדו יהודים גם בכל מיני משרדים. כמאה וחמישים יהודים עבדו בבתי מלאכה לייצור בגדים, נעליים, כובעים וסבון, שהקים היודנרט בתוך הגטו. מקצת המוצרים שיוצרו בהם נצרכו בגטו. כמו כן היה בתחומי מינסק, ברחוב שירוקאיה (Shirokaya), מחנה עבודה שהיה לימים למחנה מעבר למיועדים להשמדה.
מבחינה מקצועית נחלקו היהודים העובדים לשתי קבוצות: עובדים מקצועיים (Facharbeiters) ופועלים שחורים (Schwarzarbeiters). בפקודתו של קובה מ- 14 בנובמבר 1941 הוקצתה למגורי המומחים גִזרה מיוחדת, מוגנת מן האקציות, וזו כונתה בגטו "הריבוע הקדוש".
בעיית המזון בגטו הייתה חמורה ביותר. על-פי הוראה של מיפקדת השדה מ-30 באוגוסט 1941 הסתכמה מכסת המזון ליהודי ב-875 גרם לחם ו-100 גרם קמח לשבוע. לאחר מכן הייתה המנה היומית על-פי כרטיס מזון של יהודי עובד 250 גרם לחם שחור, 10 גרם קמח או סובין, 30 גרם ירקות (תפוח אדמה או סלק רקובים) ו-5 גרם מלח. קשה במיוחד היה מצבם של מי שלא היו כשירים לעבודה, שלפי עדויות אחדות בדרך כלל לא קיבלו אפילו מנת לחם בסיסית.
בגטו פעלו בית חולים כללי ובית חולים למחלות מידבקות. לאחר שבסתיו 1941 פוטרו הרופאים היהודים – מטובי המומחים של בלרוס – מבתי החולים העירוניים, הם הועסקו בגטו. תרופות לבתי החולים סופקו על-ידי לשכת הרוקחים העירונית. ציוד, כלי מיטה ומוצרי מזון נאספו באמצעות תרומות של אוכלוסיית הגטו. כשפרצה בגטו בחורף 1941 מגפת טיפוס, הוציא היודנרט פקודה לאשפוז חובה של החולים בבית החולים למחלות מידבקות ולחיטוי בתיהם.
בגטו מינסק לא היה שום ארגון ציבורי יהודי שהיה יכול להגיש סעד לנזקקים ביותר. מחלקת הסעד של היודנרט הייתה בעצם המוסד היחיד שפעל בתחום הזה, אולם יכולתה הייתה מוגבלת מאוד. בית תמחוי סיפק כנגד תלושים ל-130-120 בני אדם צלחת מרק מדולל ופרוסת לחם ביום. היודנרט סייע לנצרכים גם בהספקת לבוש, נעליים ולבנים. בהמלצת מחלקת הסעד השתדלו אנשי לשכת העבודה לשלוח את העניים ביותר לעבודה במקומות שבהם היו מקבלים גם משהו לאכול.
בית יתומים שהוקם ביזמת היודנרט באוגוסט 1941 התקיים מתרומות של תושבי הגטו. בבית היתומים, שנועד במקור ל-60 ילדים, שוכנו 300 ילדים בני חודשיים עד 12 שנים.
היודנרט של גטו יהודי הרייך הוקם בימים הראשונים אחרי בואם של יהודי המבורג, חבריו היו יוצאי עיר זו, ובראשם הועמד ד"ר אדגר פרנק. מן העדויות עליו מצטיירת דמותו של אדם שנענה בקפדנות לכל דרישות הגרמנים, דרש ציות מוחלט מהיהודים, וניצל את סמכותו לרעה. בשירות הסדר היהודי שירתו אנשי צבא לשעבר, ומפקדו היה קרל לוונשטיין. מלבד שמירה על הסדר נמנו עם תפקידיהם גם הבאת אוכל, טיפול בחולים וקבורת המתים. הקשרים בין היודנרטים של שני הגטאות היו מעטים ביותר. חברי היודנרט של גטו יהודי הרייך נורו למוות באפריל 1942 (פרנק נפטר בנסיבות חשודות עוד קודם לכן).
בענייני הגטו היו מעורבים גורמים חיצוניים. ב-1 בספטמבר 1941 כונן במינסק ממשל אזרחי. העיר הייתה למרכז המינהלי של גנרלקומיסריאט וייסרוּתניה (Weissruthenia) ולמקום מושבו של קובה, הגנרלקומיסר של המחוז וראש הממשל האזרחי. השליטה האדמיניסטרטיבית בגטו הייתה בידי הקומיסריאט העירוני בראשותו של יאנצקה. בסמכותה של מחלקה לענייני יהודים שהוקמה בו נכללו החרמת כסף ודברי ערך, הספקת מזון ותרופות וקביעת מקומות העבודה שיהודים יעבדו בהם. מחלקה לענייני יהודים נוסדה גם בלשכת העבודה העירונית. האחריות הביטחונית על הגטו הייתה בידי הס"ס, הסיפ"ו וראש המדור לענייני יהודים בגסטפו של מינסק. הממונים הישירים על הגטו היו ריכטר (Richter) מהשופ"ו, הטנבאך (Hattenbach), ולאחר מכן אדולף ריבה (Adolf Ruebe). בשתי שנותיו של המינהל האזרחי במינסק ניטש בכל הרמות מאבק חריף בינו ובין מוסדות הביטחון, גם בקשר לסמכויות השליטה על הגטו וגם אשר לקצב הביצוע של "הפתרון הסופי".
טרור ואקציות. מיד לאחר הקמת הגטו, באוגוסט 1941, השתרר בו טרור גם מאורגן וגם ספונטני.
במסגרת הטרור המאורגן נחטפו בין 5,000 ל-15,000 גברים בני 45-15, כביכול לעבודה. כעבור חודשים מספר נודע שהוציאו אותם להורג ביריות.
באמצע אוגוסט 1941 ביקר הימלר במינסק וצפה בהוצאתם להורג של כ-100 יהודים. יש סברה שבעקבות הביקור הזה הוכנסה לאחר מכן לשימוש שיטת החיסול באמצעות מכוניות גז.
האקציה ההמונית הראשונה בוצעה ב-7 בנובמבר 1941. באותו היום כיתרו הגרמנים כמה רחובות בגטו, העבירו את כל התושבים לטוצ'ינקה (Tuchinka), אתר סמוך לעיר, ורצחו אותם שם בבורות. אקציה שנייה באותה מתכונת בוצעה ב-20 בנובמבר 1941 בכמה רחובות אחרים. בדוח הס"ד מדובר על כ-7,500 הרוגים בשתי האקציות, אולם לפי רוב עדויות היהודים מימי המלחמה, ב-7 בנובמבר נורו למוות 15,000-12,000 בני אדם, וב-20 בנובמבר – עוד 8,000-5,000 בני אדם. אקציות אלו נועדו לפנות מקום לטרנספורטים של יהודי הרייך שהיו עתידים להגיע למינסק לאחר שגורשו מערי גרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה לשעבר.
לאחר האקציות השתרר בגטו ייאוש. הרעב והמגפות שפרצו בגטו בחורף 1941/42 רק החריפו את המשבר. מצב התזונה, שהיה חמור למדי בחלק הארי של מינסק, היה בגטו הרה אסון. הספקת הלחם בגטו לא הייתה סדירה, והיודנרט לא היה מסוגל לספק אף את מכסת המזון לבעלי המקצוע המומחים. רבים כבר איבדו את מקור הקיום היחיד שלהם, אחרי שאזלו החפצים שיכלו להמיר במעט מזון. רבים בגטו היו נפוחים מרעב, ועשרות בני אדם מתו כל יום. בשל הקושי לחפור קברי יחידים הונחו הגופות בבור אחד גדול. רבים חלו בצפדינה, ובגטו פרצו מגפות דיזנטריה, טיפוס ועוד. בתי החולים מלאו עד אפס מקום, ולא הייתה אפשרות לאשפז את כל החולים.
ב-2 במרס 1942 (ערב פורים תש"ב) בוצעה האקציה השלישית. הנאצים דרשו מהיודנרט למסור להם 5,000 יהודים ל"העברה". כוונתם הייתה ידועה, והמחתרת (ראו להלן) הורתה שלא להיענות לדרישתם. יתרה מזו, נעשה מאמץ להזהיר את כל היהודים שיֵצאו לכל עבודה שהיא מחוץ לתחומי הגטו או להתחבא אצל מכרים בצד הארי. בסדנאות של היודנרט הוכנו מחבואים למאות בני אדם. בבוקר של 2 במרס, כשנכנסו לגטו אנשי האיינזצקומנדו עם פלוגות עונשין של לטווים ואוקראינים, נראה הגטו ריק. הגרמנים התחילו בסריקות ורצחו את כל מי שתפסו. ילדי בית היתומים הושלכו חיים לבורות ונרצחו. בערב, כשראו שלא מילאו את המִכסה, הוציאו הגרמנים מאות יהודים מהקבוצות שחזרו מהעבודה, רצחו כמה מהם בבורות, ואת היתר העבירו ברכבת לעיירה דזרז'ינסק ורצחו אותם שם. דוח האיינזצגרופה מציין כי באקציה הזאת הוצאו להורג 3,412 יהודים; לפי עדויות של יהודים נע מספר הנרצחים בין 5,000 ל-7000.
באפריל-מאי 1942 הייתה בגטו שורה של "אקציות קטנות": גרמנים היו פורצים לגטו בלילות, מכתרים בית או כמה בתים ומוציאים להורג את כל דייריהם. ננקטו גם צעדים חמורים כדי להפסיק את בריחת היהודים ליערות. מעשי רצח ספורדיים בידי אנשי ס"ס נמשכו כל אותה העת גם בגטו של יהודי הרייך. כמה ניסיונות בריחה נכשלו והנתפסים הוצאו להורג.
כמה פקודות שהוציא מפקד הגטו הטנבאך בעקבות מעצרים בקרב חברי המחתרת למעשה הפכו את הגטו למחנה: כל בתי הגטו מוספרו מחדש ותושבי הגטו נדרשו לתלות ליד דלתות הכניסה לבתיהם שלטים שמצוין בהם מספר הדיירים המדויק; היהודים נצטוו לתפור ליד הטלאי הצהוב פיסת בד לבנה ועליה מספר הבית שבו התגוררו; הוחמרו הכללים ליציאת קבוצות עבודה מהגטו וחזרתן בערב; בימי ראשון נערכו מיפקדים (Appel) בכיכר שמול בניין היודנרט.
נמשכו גם החיפושים והמאסרים. סמכויות מיוחדות בפעילות זו נתנו הגרמנים ל"קבוצה האופרטיבית", בראשותו של חיים רוזנבלט, שמבחינה פורמלית השתייכה לשירות הסדר היהודי, אך למעשה הייתה כפופה לנחום אפשטיין, מנהל לשכת העבודה. ה"אופרטיבניקים" הפכו לסוכניהם בפועל של הגרמנים בגטו, וכיוון שהכירו את המצב מבפנים, היו מסוכנים במיוחד.
ב-28 ביולי 1942 החלה "האקציה הגדולה" בגטו. כל היהודים נצטוו להתייצב בכיכר, ומשה יפה, פליט מווילנה ששימש סגנו של מושקין, נדרש להרגיע את הקהל ולהסביר שאין מדובר אלא ברישום מחדש, אבל בעודו מדבר שם לב פתאום למכוניות הגז שכיתרו את הכיכר; יפה זעק: "יהודים, ירצחו אתכם", וקרא להם לברוח. במעשה זה הקריב יפה את חייו – הוא נורה מיד. הנאצים פתחו באש כבדה אל תוך ההמון, והשליכו את היהודים לתוך מכוניות גז ולמשאיות. בארבעת ימי האקציה, מ-28 ועד 31 ביולי 1942, חזרו ונסעו משאיות עמוסות יהודים מהגטו למחנה ההשמדה מלי טרוסטינץ. בו בזמן סרקו גרמנים את הגטו בעזרת כלבי גישוש ו"אופרטיבניקים" וחיפשו מסתתרים.
על-פי התיעוד הגרמני, באקציה זו נרצחו 6,500-6,000 מיהודי מינסק וכן 3,500-3,000 יהודים גרמנים, שנחנקו במשאיות גז מוסוות לאחר שהוטעו לחשוב שיוסעו בהן למקומות עבודתם. לפי עדויות של ניצולים, מספר הנרצחים בימי האקציה הגיע ל-25,000, ובכללם יפה וראש שירות הסדר היהודי. באוגוסט 1942 נותרו בגטו לא יותר מ-11,000 יהודים, ברובם עובדים שנשארו בימי האקציה במקומות העבודה שלהם. המחסור בידיים עובדות הניע את שלטונות העיר לעבד שיטות חדשות לניצול יעיל יותר של העובדים היהודים שעמדו לרשותם. מסתיו 1942 חויבו הפועלים היהודים המיומנים להתגורר במקום העבודה, כמו בקסרקטין, והיו חוזרים לגטו רק בימי ראשון. שיטה זו הקלה את ההשגחה על העובדים, ובעיקר אִפשרה לנצל אותם גם בשעות שלפני כן בוזבזו בדרך מהגטו למקומות העבודה ובחזרה.
באביב 1943, לאחר מינויו של ריבה למפקד הגטו, התחיל החיסול ההדרגתי של היהודים שעדיין נשארו בגטו. בתחילה נרצחו מחוסרי העבודה, ילדים, זקנים, החולים שהיו מאושפזים בבתי החולים וצוות הרופאים. ביוני 1943 התחיל החיסול של קבוצות העבודה. ריבה סייר במפעלים שעבדו בהם יהודים וערך רשימות של העובדים. לאחר ביקוריו נעלמו הקבוצות זו אחר זו.
בספטמבר 1943 נכלאו 3,000 יהודים במחנה שירוקאיה, ומשם יצאו שני טרנספורטים של יהודים – אחד ללובלין ואחד למחנה ההשמדה סוביבור. ב-1 באוקטובר 1943 נותרו בגטו מינסק כ-2,000 יהודים.
בראשית אוקטובר 1943 הוציא ארלינגר (Ehrlinger), מפקד הסיפ"ו בבלרוס, צו בדבר חיסולו הסופי של הגטו. ב-21 באוקטובר 1943 כותר גטו מינסק בפעם האחרונה, והיהודים הועמסו על משאיות והובלו אל מותם. לאחר מכן סרקו אנשי ס"ס את בתי הגטו והשליכו לתוכם רימונים כדי לחסל את המסתתרים.
לאחר האקציות ההמוניות עברה השליטה בגטו בעיקר לידי אפשטיין, ששיתף פעולה באופן הדוק עם הגרמנים.
העיכוב היחסי בחיסולו של גטו מינסק מיוחס בין היתר לצורך של תעשיות החימוש והרכבות הגרמניות בבעלי מקצוע יהודים.
מחתרת. קבוצות מחתרת ראשונות – של הרש סמולר (Smolar) ושל נחום פלדמן – התחילו להתארגן כבר באוגוסט 1941, שלושה שבועות בלבד אחרי שרוכזו היהודים בגטו. היעד הראשון שנקבע היה יציאה ליער ולחימה בשורות הפרטיזנים. בשלב ראשון הוחלט להכין עלוני תעמולה, להתחיל באיסוף נשק, בגדים ותרופות וליצור קשר עם מרכז המחתרת מחוץ לגטו.
בספטמבר 1941 התחילה הנהגת הגטו – בראש ובראשונה היושב ראש מושקין עצמו וכן מנהלי המחלקות דולסקי (Dolski), רודיצר (Ruditzer) וזורוב (Zorov), מנהל בית החולים ד"ר קוליק (Kolik) ומפקד שירות הסדר היהודי סרבריאנסקי – לשתף פעולה עם המחתרת בגטו. הם סיפקו לאנשי המחתרת תעודות זהות מזויפות ודירות בלתי לגליות, סידרו להם עבודה בתוך הגטו, והעבירו להם ידיעות שהגיעו מהשלטונות הגרמניים. בהמשך נוצרו המגעים הראשונים עם ועד המחתרת הכללית שפעלה בעיר, שעדיין היה בשלבי התארגנות, ועם יחידות הפרטיזנים. לאחר התאחדותן של קבוצות סמולר ופלדמן הפכה המחתרת היהודית לארגון של כ-500 איש ולו מרכז הנהגה, מנגנון תעמולה, חלוקת תפקידים מוגדרת ומערכת ענפה של פעילים שחדרו למוסדות חשובים בגטו ובעיר. חברי המחתרת, רובם קומוניסטים, נמנעו מוויכוחים אידֵאולוגיים שהיה בהם לעכב את פעילותם.
לאחר האקציות של קיץ וסתיו 1941 היה ברור לרוב היהודים שהגטו נידון לחיסול. המחתרת שללה מרד גלוי בגטו בידיעה שהוא חסר סיכוי ושמה לה למטרה עיקרית להוציא ליער יהודים כשירים לקרב במספר גדול ככל האפשר. בו בזמן הוחל בחיפוש דרכים להבריח מהגטו גם תושבים שלא התאימו לפעילות פרטיזנית. המבצע להוצאת קבוצות ראשונות מהגטו אל יחידות הפרטיזנים התחיל בנובמבר 1941. ההצלחה היחסית של המבצע נזקפת במידה רבה לזכות הקשרים שהיו למחתרת בגטו עם היודנרט ועם המחתרת העירונית הכללית שפעלה בעיר ושיתוף הפעולה עמם. עובדי היודנרט סיפקו ליוצאים מזון לכמה ימים ובגדים חמים והכניסו את שמותיהם לרשימת הנפטרים, ושוטרים מהימנים הוצבו בשער הכניסה לגטו כדי לאפשר הברחת נשק ויציאה חופשית של קבוצות מהגטו ליער. המחתרת העירונית קבעה את זמן יציאת הקבוצות ואת מסלולן וכן סיפקה להן מורי דרך. ניסיונות של המחתרת לפעול בקרב יהודי הרייך ולשכנעם בסכנה הצפויה להם עלו בתוהו.
בין נובמבר 1941 למרס 1942 הצטרפו כמה מאות יהודים מהגטו ליחידות פרטיזניות. היה קשה להוציא יהודים במספרים גדולים יותר, משום שאחדים מראשי המחתרת הכללית ומפקדיהם של כמה מהגדודים התנגדו להצטרפותם של יהודים מתוך מניעים אנטישמיים. לפיכך בסוף חורף 1942 התחילו לשקול במחתרת היהודית הקמת בסיסי פרטיזניים עצמאיים.
בפברואר 1942 נאסר יושב ראש היודנרט מושקין באשמת מתן שוחד לקצין משטרה ולאחר חודש של עינויים הוצא להורג. סגנו משה יפה שנתמנה במקומו המשיך את שיתוף הפעולה עם המחתרת.
לאחר האקציה של 2 במרס 1942 הכפילה המחתרת את מאמציה להוצאת היהודים מהגטו, אך הניסיונות הראשונים לייסד בסיסי פרטיזנים עצמאיים לא עלו יפה. באותו חודש נאסרו במינסק רבים מחברי המחתרת העירונית. עד מהרה נודע לגסטפו על ממדי שיתוף הפעולה בין הגטו ובין המחתרת העירונית ויחידות הפרטיזנים. בסוף החודש הגיע גל החיפושים והמאסרים גם לגטו, ומאות נעצרו. עם העצורים נמנו גם כמה מחברי היודנרט; לאחר חודש הם נתלו בפומבי עם חברי המחתרת העירונית. באפריל, בעקבות המאורעות האלה, החלו הגרמנים להגביר את הטרור בתוך הגטו.
למרות החיפושים והמעצרים הצליח הארגון המחתרתי בגטו לשמור על תשתיתו והתחיל להתאושש. אחד מצעדיו הראשונים היה לחזור לתכנית להקמת בסיסי פרטיזנים עצמאיים. כבר באפריל 1942 הקימו ישראל לפידות ונחום פלדמן שני בסיסים ביערות, מדרום למינסק ומצפון-מערב לה, ובחודשים הבאים הועברו אליהם יהודים מהגטו. הורחבה גם הפעילות להצלת היהודים הלא-כשירים לקרב. כמה עשרות ילדים סודרו בבתי יתומים בצד הארי של מינסק ובכפרים בלרוסיים בסביבה. בד בבד התחיל בית המלאכה המחתרתי לייצר תעודות זהות אריות מזויפות, ובעזרתן הצליחו יהודים רבים למדי, בעיקר נשים, לצאת מהגטו ולהגיע לכפרים וחוות נידחים במערב בלרוס (לשעבר מזרח פולין).
בסך הכל הקימו יהודי מינסק שבע יחידות פרטיזנים. לאחר שהוקם מחדש מרכז המחתרת העירונית, חודשה גם העברת היהודים ליחידות פרטיזנים כלליות. באביב 1943 הוקם ביערות נליבוקי (Naliboki) מחנה משפחות של כ-650 נפשות ובראשן שלום זורין (Zorin). אורגנה יחידה מיוחדת של ילדים מורי דרך; בפעם האחרונה הגיעו מורי הדרך לגטו באוקטובר 1943, לאחר שהגטו כבר חוסל. בעזרתם הצליחו כ-90 יהודים אחרונים ששרדו במקומות מחבוא להגיע למחנה של זורין. לפי הערכה ברחו ליערות כ-10,000 יהודים וכמעט מחציתם שרדו מהמלחמה.

עם שחרור מינסק ב-3 ביולי 1944 נמצאו בה בחיים 13 יהודים שהתחבאו ערב האקציה האחרונה.

הערך מבוסס על מאמר מאת דן זייץ