המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בין שתי מלחמות העולם חיו בלומזי כ-850 יהודים – כמעט מחצית אוכלוסייתה. הם התפרנסו ממסחר וממלאכה, ורוב המשפחות גם עיבדו חלקות קטנות והחזיקו משק חי קטן. רוב ילדי היהודים למדו בחדר מסורתי או בבית ספר לבנות של רשת "בית יעקב" מיסודה של אגודת ישראל. ב-1934 נפצעו יהודים רבים ונגרם נזק רב לרכוש בפרעות שעשו צעירים אנטישמים ביהודי לומזי.
הגרמנים כבשו את לומזי ב-13 בספטמבר 1939; כעבור כשבועיים הם התפנו ממנה, אך שבו כמעט מיד, כשהתברר שהיא נכללת באזור הכיבוש הגרמני על-פי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ. בימים הראשונים לכיבוש החלו חטיפות יהודים לעבודת כפייה וגזל רכושם.
בתחילת 1940 הקימו הגרמנים גטו בלומזי. מאות מתושבי הגטו, גברים ונשים, הועסקו בעבודת כפייה בעיירה ובמחנה העבודה הסמוך. במאי 1942 היו בלומזי כ-1,700 יהודים, ובהם מאות פליטים מסרוצק (Serock), ואלק (Walk) ומלווה (Mlawa). ביוני הובאו לגטו לומזי גם יהודי סלווטיצ'ה (Slawatycze).
גטו לומזי חוסל ב-17 באוגוסט 1942. מי שניסו להתנגד נורו במקום. עובדי מחנה העבודה הסמוך הובאו אל הגטו והובלו עם תושביו ליער הסמוך, ושם נרצחו ביריות בידי שוטרים גרמנים ופולנים. המעטים שניסו להימלט נתפסו ונרצחו בידי שוטרים פולנים.
מלומזי שרד יהודי אחד שהצליח להימלט מאזור ההריגה והצטרף לפלוגת פרטיזנים של שבויים סובייטים.