המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בין שתי מלחמות העולם חיו בסלווטיצ'ה כ-950 יהודים – כמחצית אוכלוסייתה. הם התפרנסו ממסחר זעיר, בעיקר בתבואה ובצמר, וממלאכה. בעיירה פעלו סניפים של מפלגות ציוניות וסניף של אגודת ישראל שרוב החברים בו היו חסידים.
הגרמנים נכנסו לסלווטיצ'ה בראשית אוקטובר 1939. עד אז נמלטו ממנה רבים מיהודי המקום, בעיקר צעירים, לאזור שבשליטת הסובייטים ממזרח לנהר בוג (Bug). עם בואם החלו הגרמנים לחטוף יהודים לעבודת כפייה. היהודים חויבו לשאת טלאי צהוב, ולאחר מכן הומר זה בסרט זרוע לבן שעליו מגן דוד כחול. נאסר על היהודים ללכת על המדרכות ולקנות מזון מאיכרי הסביבה. חנויותיהם ובתי המלאכה שלהם הוחרמו.
בדצמבר 1939 הובאו לסלווטיצ'ה פליטים יהודים מרדזין (Radzyn), אך כעבור זמן מה הם הוחזרו אליה. בתחילת 1940 הוקם בסלווטיצ'ה יודנרט. בפברואר 1940 רצחו קציני ס"ס 32 מיהודי המקום.
ב-1941 הוקם בסלווטיצ'ה גטו. בינואר 1942 הועברו אליו 149 יהודים מכפרים בנפת ביאלה פודלסקה (Biała Podlaska).
ב-13 ביוני 1942 פונו רוב היהודים מגטו סלווטיצ'ה לגטו לומזי (Lomazy), ובאוגוסט 1942 נרצחו רובם עם יהודי לומזי. יהודי סלווטיצ'ה שעוד נשארו בלומזי פונו ממנה בספטמבר 1942 והועברו לגטו מיינדזיז'ץ פודלסקי (Miedzyrzec Podlaski), ובסוף אוקטובר 1942 גורשו משם למחנה ההשמדה טרבלינקה.