המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Poland, Miedzyrzec Podlaski, יהודים ליד חנות עם סימון יהודי, כנראה בגטו, 1941. ארכיון יד ושם, 8954/8
Poland, Miedzyrzec Podlaski, מובילי מים עם עגלתם ליד משאבת מים, 1941. ארכיון יד ושם, 8954/27

בין שתי מלחמות העולם חיו במיינדזיז'ץ פודלסקי כ-20,000 יהודים – כ-80 אחוזים מתושביה. הם התפרנסו ממסחר זעיר וממלאכה בענפי ההלבשה, המזון והבורסקאות, אך בעיקר נודעה העיר בתעשיית הזיפים למברשות למיניהן, שתוצרתה יוצאה לכל העולם. עשרות מפעלים ובתי מלאכה היו בבעלות יהודים, יהודים רבים היו פועלים שכירים, ואחדים מיהודי העיר היו בעלי מקצועות חופשיים. יהודי העיר התאגדו בכמה איגודים מקצועיים שמנו מאות חברים כל אחד. בקהילה פעלו בנק יהודי וקופת גמ"ח, מטבח ציבורי, בית חולים ובית יתומים וכן סניף של טא"ז. מקצת יהודי העיר השתייכו לקהילות חסידיות. עם מוסדות החינוך היהודיים בעיר נמנו עשרות חדרים מסורתיים, חדר מתוקן שהפך לבית ספר עממי יהודי, בית ספר יסודי עברי של רשת "תרבות", בית ספר יידישאי של ציש"א, בית ספר לבנות "בית יעקב", ישיבת "בית יוסף" וגימנסיה יהודית בשפה הפולנית שזכתה להכרה ממשלתית. מפלגות ותנועות נוער ציוניות וקיבוצי הכשרה ציוניים קיימו פעילות שוטפת, וגם הבונד, מפלגת הפולקיסטים, אגודת ישראל וצעירי אגודת ישראל היו פעילות בה. בעיר יצאו לאור עיתונים רבים ביידיש, ופעלו בה כמה ספריות ומועדונים יהודיים, אגודות ספורט, חוגי דרמה ותזמורת.
יחידות צבא גרמניות נכנסו למיינדזיז'ץ פודלסקי סמוך לאמצע ספטמבר 1939, אך ב-17 בחודש נסוגו ממנה, וב-25 בחודש תפסו הסובייטים את מקומם. בסוף ספטמבר נסוגו הסובייטים מהעיר על-פי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, וכ-2,000 יהודים, רובם צעירים, עזבו אִתם מזרחה. ב-9 באוקטובר 1939 שבו הגרמנים והשתלטו על העיר.
בתחילת נובמבר 1939 הטילו הגרמנים על היהודים תשלומי כופר גבוהים, לקחו כ-20 בני ערובה, גירשו כמה מהיהודים מדירותיהם, ובסיוע המשטרה האוקראינית החלו לחטוף יהודים לעבודת כפייה. הנסיעה בתחבורה העירונית נאסרה על היהודים, והם חויבו לשאת בתחילה טלאי צהוב, וממרס 1940 – סרט זרוע לבן ועליו מגן דוד.
בסוף 1939 החלו להגיע למיינדזיז'ץ פודלסקי פליטים יהודים שגורשו מרחבי פולין. מאוקטובר ועד דצמבר 1939 הגיעו לעיר יהודים מרדזין, ואחריהם מגורשים ממלווה (Mława) ומקרקוב ומעיירות שבצפון-מערב פולין: נשיילסק (Nasielsk), ריפין (Rypin), פולטוסק (Pultusk) וסרוצק (Serock). בדצמבר 1939 הוקם במיינדזיז'ץ פודלסקי יודנרט של 24 חברים ובראשו הרוקח קלרברג (Klarberg), ציוני רוויזיוניסטי. לצד היודנרט הוקם שירות סדר יהודי. רבים ראו בקלרברג ובשירות הסדר היהודי משתפי פעולה עם הגרמנים.
ביוני 1940 העבירו גרמנים מהעיר כ-2,500 יהודים בעלי מקצוע לשישה מחנות עבודה שהוקמו באזור. קצתם מתו ברעב ובקור עד סתיו 1941, אך רובם שרדו, שבו למיינדזיז'ץ פודלסקי, ומיד שולחו לעבודות נוספות מחוץ לעיר.
באוקטובר 1940 הפקיע משרד המסחר הגרמני רבים מהמפעלים שהיו בבעלות היהודים, ועשרות יהודים הועסקו בהם בהנהלתם החדשה. מפעם לפעם נכנסו למיינדזיז'ץ פודלסקי אנשי גסטפו מרדזין וחטפו יהודים לעבודת כפייה, והיודנרט שילם לשחרורם כופר נפש בסכומים גבוהים. בחורף 1940/41 שולחו אלפי יהודים למחנה עבודה בכפר קשיוויצה (Krzywica), מרחק 12 קילומטרים מהעיר. בדצמבר 1941 נצטוו היהודים למסור לגסטפו את כל דברי הפרווה שלהם, ועשרות מהם נרצחו לפני החיפושים ובמהלכם.
במרס 1942 הובאו למיינדזיז'ץ פודלסקי 750 מגורשים ממיילץ (Mielec). ב-19 באפריל 1942 נתבעו היהודים לשלם כופר של 50 קילוגרם זהב. 40 יהודים נרצחו ברחובות להוכחת רצינותם של אנשי הגסטפו. ב-8 במאי 1942 הגיעה לעיר קבוצה של אלפי מגורשים יהודים מסלובקיה. בתחילת אוגוסט 1942 רצח הגסטפו 36 צעירים יהודים.
ב-26-25 באוגוסט 1942 החל הגירוש הראשון של יהודי מיינדזיז'ץ פודלסקי לטרבלינקה. ערב הגירוש הגיע לעיר הגנרל אודילו גלובוצ'ניק (Odilo Globocnik), מפקד הס"ס והמשטרה במחוז לובלין. בגירוש השתתפו אנשי השופ"ו והגסטפו מרדזין, גדוד המילואים 101 של המשטרה וכן שוטרי "המשטרה הכחולה" הפולנית. מפקד מבצע הגירוש היה פישר (Fischer), מפקד הגסטפו ברדזין. הגרמנים הורו לאנשי היודנרט ולשירות הסדר היהודי לרכז את היהודים. השוטרים היהודים, בפיקודם של אנשי ס"ס וגסטפו, עשו חיפושים בעיר. כ-2,000 יהודים שהתגלו במקומות מסתור נרצחו במקום. היהודים הוקפו בכוחות צבא גרמניים, ס"ס, גסטפו וז'נדרמריה ובשוטרים פולנים ואוקראינים. כ-1,000 חולים וזקנים נורו במקום; תינוקות נרצחו לעיני אמהותיהם. ב-26-25 באוגוסט 1942 גורשו כ-11,000 יהודים – גברים, נשים וטף – בקרונות משא לטרבלינקה. על-פי עדותו של יעקב קשפיצקי (Krzepicki), מראשוני הנמלטים מטרבלינקה לוורשה (Warsaw), הגיעו הקרונות לטרבלינקה עמוסים גוויות, כיוון שמרבית המגורשים מתו בדרך ממחנק.
ימים מספר לאחר הגירוש חזרו לעיר שני האחים למשפחת טשנסקי (Tashenski) שברחו מטרבלינקה וסיפרו על הקורה שם. מפקד הגסטפו בעיר הוציא אותם להורג. כ-5,000 יהודים שנותרו בעיר עבדו בעבודות כפייה.
בתחילת ספטמבר 1942 (או בסוף אוגוסט, על-פי מקור אחר), הוקם ברובע שמולוביזנה (Szmulowizna) שבעיר העתיקה גטו סגור מוקף גדר תיל. את הגטו ניהל פישר, והממונה הישיר על הגטו היה היינה (Heine), שנודע באכזריותו.
עד סוף ספטמבר 1942 הובאו למיינדזיז'ץ פודלסקי כ-7,000 יהודים מנפת רדזין שלא גורשו באקציות במקומותיהם וכן כאלף יהודים מווישניצה (Wisznice). עד 6 באוקטובר 1942 הובאו לעיר כ-4,800 יהודים מביאלה פודלסקה (Biala Podlaska) וגורשו מיד לטרבלינקה.
ב-9-6 באוקטובר 1942, באקציה שנייה שנעשתה במיינדזיז'ץ פודלסקי, רוכזו בכיכר העיר כ-7,000 יהודים. היודנרט כבר ידע על המתרחש במחנות ההשמדה. אחרי שהוחזקו שם שלוש יממות בלי מזון ובלי מים, הוליכו אותם ז'נדרמים גרמנים ושוטרים אוקראינים ופולנים לרכבת לטרבלינקה. כ-150 יהודים ניסו להימלט ונורו במקום. אחרים הצליחו לקפוץ מהרכבת.
ב-16-14 באוקטובר הובאה לגטו מיינדזיז'ץ פודלסקי קבוצה של 3,000-2000 מגורשים מרדזין. ב-29-27 באוקטובר 1942, באקציה שלישית, גורשו לטרבלינקה כ-9,000 יהודים – הפליטים מרדזין ובני המקום שהסתתרו ונתפסו.
לאחר הגירוש הוקם במיינדזיז'ץ פודלסקי גטו חוזר, על-פי צו מ-28 באוקטובר 1942 של פרידריך וילהלם קריגר (Friedrich Wilhelm Krueger), מפקד הס"ס והמשטרה בגנרלגוברנמן. הצו חל על יהודים שנמלטו והסתתרו, ולא על יהודים שעבדו במחנות עבודה. כ-1,000 יהודים רוכזו בגטו זה. רובם עבדו במנסרה גדולה, וקצתם הועסקו באיסוף ומיון רכושם של המגורשים.
ב-7 בנובמבר 1942 הובאה לעיר יחידת חיפוש עם כלבי גישוש ובעיר בוצעה אקציה נוספת. כ-2,000 יהודים נתפסו וגורשו לטרבלינקה.
במהלך הגירושים של אוקטובר ונובמבר 1942 הסתמן שינוי בדרכי התגובה של יהודי מיינדזיז'ץ פודלסקי: יהודים ניסו לברוח, חיפשו מסתור ואף קפצו מהרכבות הנוסעות. הגרמנים, שהתקשו להוציא לפועל את גזרת הגירוש, פתחו במצוד אכזרי ועקשני ללכידת המסתתרים.
ב-24 בדצמבר 1942 בא למיינדזיז'ץ פודלסקי נציג ממחנה העבודה בטרווניקי (Trawniki), והעביר לשם כ-550 יהודים – עובדי תעשיית הזיפים ובני משפחותיהם. מרביתם נרצחו בסופו של דבר במיידנק. אנשי גסטפו שבאו מביאלה פודלסקה חגגו כעבור שבוע את ערב השנה החדשה ברצח של 65 יהודים להנאתם.
לאחר כל אקציה הלך שטח הגטו והצטמצם, הצפיפות גברה, ומספר המסתתרים גדל אף הוא. התנאים במקומות המסתור היו קשים ביותר ורבים מתו במגפות שפשׂוּ בגטו. המצוד העקשני התיש את היהודים, וקצתם רכשו בכסף רב תעודות מזויפות ונמלטו לוורשה. ואולם בגלל יוקר החיים בזהות שאולה והחשש המתמיד מהלשנות ורדיפות שבו קצתם לגטו.
בין דצמבר 1942 למאי 1943 הסתמנה רגיעה מסוימת בגטו, שישבו בו יהודים מ-70 מקומות יישוב. היודנרט שב לתפקד, והוקמו ועדים לסיוע לפליטים. מדי יום יצאו יהודי הגטו לעבודה במפעלים גרמניים. הברחת המזון ומצרכים חיוניים כמו תרופות, פריטי ביגוד וחומרי הסקה סייעה לקיום התושבים. בגטו הוקם בית חולים לחולי טיפוס ומרפאה בהנהלת ד"ר קוזס (Kozes). הורגשה "נורמליזציה", וביהודי הגטו ניצת זיק של תקווה.
ואולם היציבות התערערה ב-28 באפריל 1943, כשהגיעו לגטו אנשי גסטפו מלווים באוקראינים. ב-2 במאי 1943 נעשתה בגטו אקציה נוספת, בפיקודו של פרנץ באואר (Franc Bauer).
3,000 יהודים גורשו לטרבלינקה, מאות נורו במקום, ו-200 יהודים, ובהם אנשי היודנרט ושירות הסדר היהודי, נרצחו בבית העלמין היהודי. למחרת, 3 במאי, נמשכה האקציה ורכבת המגורשים יצאה למיידנק.
לאחר הגירוש נמלטו כ-200 צעירים מהגטו לשדות וליערות הסביבה, והגרמנים פתחו במצוד אחריהם.
באקציה נוספת, ב-26 במאי 1943, גורשו למיידנק כ-700 יהודים. באישור הגרמנים נותרו בגטו 200 יהודים, ובהם רבים שקפצו מן הרכבות. באופן רשמי חוסל הגטו בסוף מאי 1943 אך למעשה עדיין חיו בו כ-300 יהודים מסתתרים. ביולי 1943 נתגלו רוב המסתתרים ונרצחו.
זמן מה לאחר פלישת הגרמנים לפולין התארגנה במיינדזיז'ץ פודלסקי מחתרת יהודית. רוב חבריה היו חניכי השומר הצעיר, אך נמנו עמם גם חניכי תנועות נוער אחרות. מפקד הקבוצה, משה ויימן (Weiman), גורש לטרבלינקה באקציה של אוגוסט 1942. אחריו פיקדו עליה ע' פלסטרשטיין (Falstershtein), חבר לשעבר השומר הצעיר, וחיים טחוז' (Tchorz). הקבוצה התפרקה באוקטובר 1942 בעקבות מעצר מנהיגיה עקב הלשנה. כמה מאנשיה הצטרפו לקבוצת פרטיזנים שפעלה ביערות הסמוכים. אחרים נותרו בעיר ופעלו במסגרת חוליה בהנהגתם של פאוול אגרסטבוים (Pavel Egrestbaum) ופ' גולדשטיין, עד שהוסגרו לגרמנים בידי שירות הסדר היהודי.
גם יהודים יחידים יזמו פעולות התנגדות. ב-19-18 ביולי 1943 תקפו שני יהודים שעבדו במפעל לייצור מברשות ז'נדרמים גרמנים שבאו להוציא ממנו את פועליו היהודים, הז'נדרמים נפצעו קל, אך שני היהודים נורו ונרצחו.