המכון הבין-לאומי לחקר השואה

אחרי מלחמת העולם הראשונה חיו בקורוב כ-2,200 יהודים – יותר ממחצית אוכלוסייתה. רובם התפרנסו ממסחר זעיר, מרוכלות וממלאכה, בעיקר בענף ההלבשה. לרבים היו דוכנים בשוק, והיו שהתפרנסו מהסעות והובלות לתחנת הרכבת. בקורוב פעלו בנק יהודי, קופת גמ"ח וחברות סעד וצדקה מסורתיות. בקורוב, שהייתה מרכז חסידי גדול, היו גם סניפים של מפלגות ציוניות, של אגודת ישראל ושל הבונד, תנועות נוער ומועדונים שלהן, ספרייה ציבורית ואגודה עברית לתרבות. עם מוסדות החינוך היהודי נמנו תלמוד תורה ותיק ובתי ספר של "בית יעקב", "יבנה" ו"תרבות".
בשבועיים הראשונים למלחמה נמלטו כ-300 משפחות יהודיות מקורוב ללובלין וסביבתה. הגרמנים כבשו את קורוב ב-15 בספטמבר 1939 והחלו לחטוף יהודים לעבודת כפייה ולהחרים רכוש.
בתחילת 1940 הוקם בקורוב יודנרט בראשותו של אברהם גולדברג. מפעם לפעם היו אנשי ס"ס באים לעיירה ורוצחים יהודים. באביב 1940 החלו הגרמנים לגייס יהודים לעבודת כפייה במקומות מרוחקים. ב-1940 הוקמו בתי מלאכה במחנה עבודה פתוח בתחומי העיירה, וראש המועצה שלה שנתמנה מטעם הגרמנים, פולקסדויטשה ששמו אולריך (Ullrich), העסיק בהם יהודים.
לאחר פלישת הגרמנים לברית-המועצות ביוני 1941 נאסרה יציאת יהודים אל מחוץ לעיירה, והמחסור במזון החמיר. בחורף 1941/42 הובאו לעיר 40 משפחות יהודיות מלובלין ומוונבולניצה (Wawolnica).
בפברואר 1942 הוקם בקורוב גטו פתוח. תנאי הדיור בגטו היו קשים, שרר בו רעב, ובמגפת טיפוס שפרצה בו נספו עשרות יהודים.
ב-8 באפריל 1942 גורשו יהודי קורוב לקונסקובולה (Konskowola); אנשי ס"ס וכוחות עזר אוקראינים הוליכו אותם לשם ברגל ורצחו בדרך כעשרים מהם. ב-8 במאי 1942 גורשו יהודי קורוב, עם יהודי קונסקובולה והסביבה, למחנה ההשמדה סוביבור.
לאחר הגירוש תפסו הגרמנים 27 יהודים שנחבאו בקורוב ורצחו אותם. בעיירה נותרו רק כ-30 יהודים, עובדי מחנה העבודה של אולריך. ב-10 בנובמבר 1942 רצחו אותם אנשי ס"ס שבאו מפולווי.
עוד בימי קיומו של הגטו נמלטה קבוצת צעירים יהודים מקורוב ליערות וולה (Wola) והצטיידה במזון ובנשק. ב-1943-1942 הצטרפו כמה מיהודי קורוב לקבוצות פרטיזנים.