המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Poland ,Krzemieniec, הריסות בית הכנסת בגיטו לאחר הפצצות.
ארכיון יד ושם, 2656/65

בין שתי מלחמות העולם ישבו בקרמניץ כ-7,200 יהודים – יותר משליש אוכלוסייתה. הם התפרנסו ממסחר סיטונאי, מסחר זעיר ומלאכה, והיו בהם בעלי מפעלים בענפי המזון, ההלבשה והבנייה. מעטים היו בעלי מקצועות חופשיים וטכניים. יהודי קרמניץ הסתייעו באיגודים מקצועיים, בשני מוסדות הלוואה וחיסכון ובשתי קופות גמ"ח. בעיר פעלו מוסדות צדקה וסעד מסורתיים, ובהם בית חולים, בית יתומים, מושב זקנים וסניף של טא"ז. עם מוסדות החינוך היהודי נמנו גימנסיה עברית – ולאחר סגירתה בית ספר וגן ילדים עברי של רשת "תרבות" – תלמוד תורה ובית ספר של רשת אורט, והתקיימו בה שיעורי ערב לבעלי מלאכה. בעיר היו כמה ספריות ציבוריות יהודיות ובהן אלפי כותרים, פעלו בה להקת דרמה ותזמורת ויצא לאור שבועון ביידיש. בעיר פעלו מפלגות ותנועות נוער ציוניות, הבונד, הקומוניסטים הפולנים ומפלגת הפולקיסטים.
בעקבות הכיבוש הסובייטי בספטמבר 1939 הגיעו לעיירה בתוך כמה שבועות 8,000-5,000 פליטים ממערב פולין. בתוך זמן קצר עברו המסחר והמלאכה סובייטיזציה, פעילוּת המוסדות העבריים והמפלגות הופסקה, ובית הספר העברי הפך למוסד סובייטי ששפת ההוראה בו יידיש.
הגרמנים, בפיקודו של גרד פון רונדשטט (Gerd von Rundstedt), כבשו את קרמניץ ב-2 ביולי 1941, ואוקראינים החלו בשוד של רכוש היהודים ובמעשי רצח. צעירים רבים ברחו, אך מספר הבורחים לא עלה על שניים-שלושה אחוזים מיהודי העיר. לאחר שהאשימו את היהודים ברצח 60 אוקראינים, רצחו האוקראינים כ-400 יהודים בשלושה ימים, ובאוגוסט 1941 רצחה המשטרה האוקראינית 800 רבנים, כלי קודש ואנשי אינטליגנציה. במשך שנתיים היה האחראי הגרמני באזור המושל פריץ מילר (Fritz Mueller).
בראשית אוגוסט 1941 נצטוו היהודים לשאת סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול. כעבור כחודשיים הוחלף סרט השרוול בטלאים צהובים על החזה ועל הגב. ביזמת האוקראינים הוקם יודנרט; חברי היודנרט היו דוברי גרמנית, ובראשו הועמד בן ציון כץ. לעיר הובאו יהודים מיישובי הסביבה, ומספר היהודים בה גדל לכ-14,000. על היודנרט הוטל לשלם כופר, לחלק את המזון הדל שהקצו הגרמנים ולגייס עובדי כפייה לשילוח לוויניצה (Vinnitsa). בסתיו 1941 הוטלה על היהודים קונטריבוציה. יש עדויות על הוראה של מילר להקים בית בושת ליהודים – גזרה שבוטלה על-ידי תשלום שוחד. היהודים אולצו לשרוף את הספרייה היהודית. באותה העת העלו הגרמנים באש גם את בית הכנסת הגדול.
היודנרט נדרש להכין רשימה של בעלי מקצוע, והללו נשלחו מחוץ לעיר ובמשך הזמן נרצחו. כשנדרש ראש היודנרט להכין רשימה נוספת, הוא סירב – ונרצח. במקומו בא יוניה גרינברג, איש הבונד, ולאחר שהתמוטט נתמנו לתפקיד בוזי לנדברג, ד"ר ברונפלד ויצחק דיאמנט, פליט מלודז'. בשלב מסוים הוקם גם שירות סדר יהודי, בראשותו של ד"ר מנדל (Mendel) מקרקוב. מנדל גם היה היושב ראש האחרון של היודנרט.
ב-1 במרס 1942 הוקם בקרמניץ גטו סגור ובו 9,340 יהודים. הגטו הוקף חומה, שלושה מטרים גובהה, וחולק לשבעה אזורים לצורך הכנת רשימות העובדים לעבודת הכפייה. למרות מאמציהם לא הצליחו אנשי היודנרט להקל את התנאים בגטו, שהיו קשים מנשוא. בגטו שרר רעב כבד, ומדי יום ביומו מתו בו 12-10 בני אדם, רובם ברחובות. במטבח הציבורי שנפתח בגטו לא היה כדי להקל את המצוקה: מנות המזון היו דלות, לא תמיד התקבלה אפילו ההקצבה היומית הזעומה של כמאה גרם לחם לנפש, ומבריחי מזון נרצחו בידי המשטרה האוקראינית ששמרה על הגטו. מים זורמים לא היו, ולתושבי הגטו הייתה גישה רק לשלוש בארות. הצפיפות הייתה קשה – 13 נפשות בחדר. קבוצת רופאים פעלה בגטו למניעת מגפות, אבל בבית החולים לא היו תרופות ולא חולק מזון. העניים והפליטים התגוררו במבנה נטוש של בית מדרש, ורבים מהם מתו שם. רציחות היו עניין שבשגרה, ועל כל אלה נוספו מחלוקות בין היהודים המקומיים ובין הפליטים.
כחודש לפני חיסול הגטו בקרמניץ הגיע אליה אדם מרובנה (Rowne) וסיפר על חיסול יהודי רובנה, אך לא האמינו לו. ב-9 באוגוסט 1942 בשעות הלילה כיתרו את הגטו שוטרים גרמנים ואוקראינים. לאחר סלקציה הועברו לביאלה-קריניצה (Bialokrynica) כ-1,500 עובדים יהודים, ובהם אנשי היודנרט ושירות הסדר היהודי ובני משפחותיהם. ביומיים הבאים, 10 ו-11 באוגוסט, החל חיסול הגטו, ותושביו הוצאו ממנו ונרצחו מחוץ לעיר. האקציה נמשכה כשבועיים, ובמהלכם נתגלו רבים במקומות מחבוא ונרצחו. לאחר האקציה קראו הגרמנים והאוקראינים ליהודים מסתתרים לצאת ממחבואיהם והבטיחו שלא יאונה להם רע; רבים אכן התפתו ויצאו, וכולם נרצחו כעבור זמן קצר. באותו החודש נרצחו גם היהודים שהועברו לביאלה-קריניצה.
ערב חיסול הגטו התארגנו מעטים מהצעירים בגטו במחתרת, הצטיידו בנשק ובתעודות אריות מזויפות ותכננו לפרוץ מהגטו ליערות ולהמשיך משם במאבק. ואולם אקציית החיסול הפתיעה אותם כשעוד היו בשלב ההתארגנות, ולכן הם החלו בקרב מאולתר. בשני ימי החיסול הרגו חברי הקבוצה כמה שוטרים גרמנים ואוקראינים. הם גם הציתו את בתי הגטו, ואלה בערו כשבוע. ייתכן שמעטים מצעירי קרמניץ אף פעלו כפרטיזנים בקרבת העיר, עד שנהרגו.