גיזי פליישמן, אנה בראודה הלר ולובה בייליצקה הן נשים יהודיות שפעלו להצלת יהודים בתקופת השואה, ועדיין שמן אינו שגור בפי כל אדם. על נשים אלו ועוד סופר ביום עיון "אם החרש תחרישי בעת הזאת", יום עיון בנושא יהודיות מצילות יהודים, שנערך ביד ושם
את יום העיון פתח יו"ר יד ושם אבנר שלו, "הרעיון המרכזי שהובל והתפתח על ידי גרמניה הנאצית ואחרים היה לפורר את החברה היהודית לפרודות שמאבדות את האנושיות, את החיוניות ואת הסולידריות שהייתה כה מוכרת מהחיים היהודיים לאורך ההיסטוריה. למרות זאת, לא התפרקנו לפרודות ולא איבדנו את ממד האנושיות על אף הקשיים. אחד הדברים שאפיינו את הממד האנושי היה לשמור על סולידריות עם הסובבים אותנו, ובהכללה אומר שהעם היהודי שמר על סולידריות וזה התבטא במעשים- הנכונות לסייע לא רק לקרובים אלא גם ליהודים אחרים. עלינו להנחיל ידיעה עמוקה זו לבני עמנו, לצעירים ולעולם כולו".
בהתייחסו לנושא יום העיון הסביר שלו "היום הזה עוסק דווקא בנשים מצילות כי נשים גילו עוצמות בלתי רגילות ונכונות יוצאת דופן לפעול. כשהנהגות קהילתיות התפרקו, העוצמה שצמחה מלמטה הייתה מצד נשים ונערות שמילאו תפקידי הנהגה בתנועות הנוער. נשים אלו וסיפוריהן מעשירים את חיינו ומהווים דוגמה אמיתית ויש דוגמאות רבות".
ח"כ מרב מיכאלי שנכחה בארוע אמרה
"היום 70 שנה אחרי תקומת מדינת ישראל אנו חייבות וחייבים לראות שגם כשהיינו קורבן לאורך ההיסטוריה הייתה גם היכולת לראות את המקום שהוא לא קורבני ואף להושיט יד, למשות מהתופת ולהציל כמה שיותר. אנו חייבות וחייבים להבין שהחלוקה לפיה יהודים הם קורבנות והגויים המצילים היא פשוט לא נכונה והיהודים היו שם לצד אחיהם בכל דרך אפשרית, וזה חלק מהליך ההחלמה שלנו כעם וכמדינה".
יו"ר הוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה, חיים רוט, ניסה לתת הסבר לתופעה שלא הייתה מוכרת בעבר "עם קום המדינה לא היה ידוע הרבה על הצלת יהודים בידי יהודים. היישוב שנלחם על עצמאותו העריך בעיקר לוחמים עם נשק. היה להם קשה להבין למה היהודים באירופה לא נלחמו כמוהם ועד כמה התנאים היו שונים. הסבר נוסף טמון בכך שפעולות ההצלה היו חשאיות במידה רבה אפילו לחברים באותו ארגון במטרה למנוע דליפת מידע על פעילות מחתרתית במקרה ואחד החברים נתפס על ידי הגסטפו". סיבה נוספות שהעלה רוט הייתה העובדה כי המצילים חשו אשמה וצער מהמחשבה שייתכן ויכלו להציל יותר.
נעמה גליל, מאגף הנצחה וקשרי קהילה סיפרה על מספר נשים שפעלו בשרות ההצלה והסיוע, בהן אנה בראודה הלר שניהלה בית חולים בשטח הגטו. ככל שהתנאים הלכו והחריפו בגטו ובבית החולים המשיכה בראודה הלר לטפל בבאים. על אף קשריה עם עמיתים גרמנים ופולנים והצעות לעזוב את הגטו היא החליטה להשאר במקום עם הילדים בהם טיפלה. היא נהרגה במהלך מרד גטו ורשה כששהתה עם לוחמים בבונקר.
לובה ביילצקה, שעבדה עם ד"ר בראודה בבית החולים הייתה אחות ובתחילת המלחמה הפעילה בית ספר לאחיות. ביילצקה הצליחה להשיג אישור רשמי ובית הספר המשיך לפעול. במהלך הגירושים ההמוניים של קיץ 1942 נלקחו תלמידי בית הספר ל'אומשלגפלץ' עם ילדיה של ביילצקה, לשם גירושם. לובה הצליחה להביא לשחרורן של חלק מהתלמידות בזכות תעודות על לימודיהן. בנוסף הבריחה את ילדיה מ'האומשלגפלץ' באמבולנס לפני הגירוש. במהלך האקציה הסתתרה במרתף עם ילדיה ועם אחיות מעטות. בזכות קשריה עם אחיות פולניות ועם חברי המפלגה הקומוניסטית, הצליחה להבריח אל מחוץ לגטו את ילדיה וילדים אחרים. היא שרדה את המלחמה והלכה לעולמה ב-1973.
ד"ר חווה ברוך סיפרה על גיזי פליישמן, אם לשתיים שהייתה נציגת ויצו בסלובקיה, פעלה לסיוע לפליטים רבים שהגיעו לסלובקיה, בהם 336 גברים יהודים מפראג שהגיעו לסלובקיה הודות לפעילותה של פליישמן, שאף מצאה להם מקומות מקלט בהמשך. עם החמרת המדיניות נגד יהודי סלובקיה, הצטרפה פליישמן ל"קבוצת העבודה" שפעלה להצלת יהודי סלובקיה. הקבוצה, בה פליישמן הייתה דמות דומיננטית, ניסתה למנוע את המשך הגירוש באמצעות מתן שוחד לבכיר גרמני. לפרק זמן קצר נעצרו הגרושים, מסיבות שונות, והדבר עודד את הקבוצה לנסות לפעול לעצירת הגרוש בכל אירופה תמורת שוחד. פליישמן נפגשה עם בכירים רבים בניסיון לבחון את היתכנות התכנית וכן עם יהודים ברחבי ארופה במטרה לגייס כספים למימוש התכנית. אלא שהגסטפו החל במעקב אחריה והיא אף נעצרה לתקופה של ארבעה חודשים והוחזקה בתנאי מעצר קשים. במהלך שנות פעילותה קיבלה מספר הצעות למלט עצמה משטחי הכיבוש הנאצי, אך פליישמן דחתה את ההצעות. ב-1944 נשלחה במשלוח הכמעט אחרון לאושוויץ, כשידעה בדיוק לאן היא נוסעת.
ב-6 בספטמבר 1942 כתבה גיזי פליישמן לביתה עליזה בארץ:
"הגורל רצה שלא נוכל להיות ביחד... אך אותו גורל גם רצה שבשנות הסבל הקשות ביותר של עמנו ממלאת אמך שליחות להקל על סבל גדול זה. אם אעבור תקופה קשה זאת, אני חושבת שאוכל לומר שלא חייתי את חיי לשווא. ברוח זו את חייבת לשאת את הפרידה, היות שמעל לכל סבל אישי עומד כלל ישראל".
(מתוך "מנהיגות בעת מצוקה" עמ' 88-89)
עוד ביום העיון הציג יוחאי כהן מאגף הנצחה וקשרי קהילה ביד ושם את הנשים במערך הפרטיזני וד"ר צילה הרשקו דיברה על נשים במחתרות היהודיות בצרפת. בנוסף התקיים ראיון עם ניצולת השואה, פאני בן עמי והוצגו קטעים מהסרט "המסע של פאני" המתאר את סיפורה בתקופת השואה.
