"הטוב אין לו אח ורע' – על סולידריות ועזרה הדדית נשית במחנות

[...] הצילה אותי אישה צעירה שהייתה חסרת ישע לא פחות משאר האסירים ובכל זאת לא ביקשה אלא לסייע לי. ככל שאני מרבה לחשוב על המעשה הזה אני נדהמת יותר מעצם מהותו, משתאה יותר לנוכח מישהו שמחליט מרצונו להציל אדם אחר במָקום שחיזק את הדחף לשימור עצמי עד לכדי פשע ומעבר לזה. זה היה מעשה מופתי מאין כמוהו. הפסיכולוגיה והביולוגיה אינן יכולות להסביר אותו. רק הרצון החופשי יכול. סימון וייל הטילה ספק בספרות כולה מפני שהספרות נוטה להציג את המעשים הטובים כמשעממים ואת הרעים כמעניינים והדבר מנוגד לאמת, לטענתה. אולי הנשים יודעות על הטוב יותר מן הגברים כי הגברים נוטים להמעיט בערכו. מכל מקום סימון וייל צדקה, כך למדתי ביום ההוא בבירקנאו: הטוב אין לו אח ורע ואין לו הסבר מפני שאין לו סיבה של ממש חוץ מעצמו ומפני שאינו שואף להשיג שום דבר מעבר לעצמו.[1]

בשנת 1988 התקיים מפגש מיוחד ביד ושם. שלושים ושתיים שורדות אושוויץ, יהודיות הונגריות או מהמרחב ההונגרי, שבתקופת מאסרן באושוויץ היו בנות 16-12, ביקשו לקיים אירוע הוקרה לאישה שלתפיסתן הצילה אותן - הבלוקאלטסטה לשעבר של בלוק שמונה במחנה "צה" בבירקנאו, פלה צייטג מיבויים. כשבועיים אחר כך התפרסמה בעיתון "קול העיר" כתבה אודות המפגש בין פלה ושורדות בלוק שמונה, ושנה אחר כך מסרו עדות, הן פלה והן לאה שנפ שפלה הצילה את חייה. הן נפגשו במקרה, עשרים ושבע שנים לאחר השחרור, בשכונת בית הכרם בירושלים, והיא שאירגנה את המפגש.

[...] אז זה היה כשהייתי בבית הכרם, על יד הישיבה של הבן שלי, חיכיתי לבן שלי, והבן שלי כבר היה על ידי. פתאום אני רואה אישה אחת כזאת, אישה עם שיער לבן, אישה עם עיניים עצובות ואני הרגשתי שאני לא יכולה לדבר. אני, אולי אני השתגעתי משהו, והרבה זמן אני לא יכולתי. אני החזקתי לאישה הזאת את היד ולא יכולתי לדבר, והבן שלי עומד על ידי והיא עזרה לי, שאני פחדתי להגיד, אפשר לקחת אותי לבית משוגעים מה שאני עושה. אני רק אמרתי "פלה", והיא אמרה "בלוק שמונה. ילדתי."  שם, ברחוב.[2]

במשך שנים רבות פלה מייבוים (צייטג) לא מסרה עדות. באפריל 1989 היא מסרה עדות ביד ושם. בסופה נשאלה מדוע לא דיברה על השואה, מדוע לא סיפרה עליה. תשובתה היתה נכוחה מאוד. היא סובבת את אותן חומות האש של ההבנה, העברת הידע, השאלה בדבר אי-ההבנה. היכולת לעשות כן, כלומר לכתוב, לספר, לצייר, והידיעה שאי-אפשר. היא מביעה כעס כלפי המראיינת הניצבת מולה בבחינת שליח הציבור של החברה הישראלית והאנושית. אי-אפשר להבין, היא אומרת, על מה יכולתי לספר, כמעט מפטירה. אך זה גם השלב בעדות שהיא כמעט מרימה את קולה על המראיינת. היא מדברת על החושים שמי שלא היה שם אינו יכול לחוש, והם העומדים במובנים רבים כל-כך בבסיס ההבנה או ההנכחה או ההתנסות. חוש הריח, הראייה והשמיעה. את מריחה את זה? היא כמעט צועקת על המראיינת. החושים שבים ועולים לאורך עדותה, שזורים וכרוכים במילותיה באופן שחוזר וצף, לעתים כחלק מחשיבה אסוציאטיבית העולה בה, כהצפה פוסט-טראומטית, היא מרגישה אותה ואומרת:

למה לא סיפרתי: קודם כל אני לא מספיק אלוקוונטית, חסרות לי מילים והמילים שיש לי לא משקפות אחוז מהמציאות. לא רציתי לשקר, לא רציתי להגזים, ואת האמת האמיתית אי-אפשר לספר. [...] לא שאני חושבת, אני בטוחה [שלא יוכלו להבין]. הפנטזיה לא עובדת והיא פועלת עד כאן. זה כבר כוחות מעל. את מתארת לך איך נראה חדר עם ילדים שרופים? את מרגישה את זה? את רואה את זה? את מריחה את הסירחון של הגוויות? מה אפשר לספר? ראו את השערות, את השיניים? את זה אפשר לעשות בתיאטרון גם כן, לשים ערימות של שערות וזה לא הסבל. יראו את הנעליים שאספו? תיאטרון, הצגות. אי-אפשר, אי-אפשר בשום אופן. [...] ש. לא היה לך צורך אם אפילו לא מבינים את הכל? ת. לא, מפני שאני ידעתי שאני אדבר לוואקום.[3] 

דומה שמדבריה עולה גם אשמה. אשמת הקורבן אינה מעוגנת במציאות, אך היא הופכת לחלק כואב ומצמית בחייו. פלה מסרה עדות לאחר מות בעלה. מעדותה עולה דמותו האהובה והתומכת של בעלה אברהם. מותו ודאי היה טראומה. ורק לאחר המפגש עם הנשים שהוקירו אותה על מי שהיתה באושוויץ, על האופן שבו נהגה איתן, שבו ניסתה להצילן, שבו נתנה כל שיכלה על מנת לעזור, חשה שהיא יכולה להעיד. האם יש בכך נשימת רווחה עמוקה לאחר שנים של תחושת אשם על שהיתה אסירה בעלת תפקיד באושוויץ? ייתכן.

לאחר מות בעלה אברהם באוקטובר 1988, 21 שנים לאחר הפעם השנייה שבה נפגשו, היא מתקשרת ללאה שנפ.

והנה יום אחד צלצלה אלי ורק שתי מילים היו בפיה, אברהם נפטר [...] ניצבת אני בבית-ההלוויות שבסנהדריה, מביטה מרחוק בפלה [...] התמונה משתנה לעיני רוחי. רואה אני את הנערה זהובת השיער בלבוש הפסים של האסירים, עוקבת אחרי תנופת ידו של מנגלה והזיעה ניגרת ממצחה. אחר-כך בתום המסדר, פורשת זרועותיה כלפינו. ילדי החביבים, אל ייאוש. חייבים להישאר בחיים. ועתה הנה ניצבת היא מולי, ובאותה תנועה מוכרת מושיטה אלי את זרועותיה [...] דובבו שפתי כי באתי בשֵם צריף הילדים מספר שמונה שבאושוויץ [...][4]

פלה מייבוים (צייטג), נולדה בשניים באפריל 1919, במלווה (Mława), פולין. עיירה פולנית שבין שתי מלחמות העולם חיו בה כ-5,800 יהודים, שהיוו כרבע מאוכלוסיותה. בת למשפחת סוחרים ובה שתי בנות. אחותה הבכורה אסתר היגרה לישראל לאחר סיום לימודיה בגימנסיה במלאווה ולמדה במשך שנה אחת כימיה באוניברסיטה העברית. בהמשך סיימה בית ספר לאחיות ב"הדסה" הר הצופים והחלה לעבוד שם כאחות. לימים תינשא פלה לאחיו התאום של בעלה. פלה נשארה במלאווה. ב-1937 קיבלה את תעודת הבגרות שלה מהגימנסיה היהודית בעיר ועברה ללמוד בבית ספר לאחיות בוורשה. עם פרוץ המלחמה חזרה למלאווה והוכנסה עם הוריה לגטו שהוקם בעיר, שם עבדה כאחות מוסמכת ואחראית על הצוות והמגורים בבית החולים. הגרמנים "חיסלו" את גטו מלאווה בנובמבר-דצמבר 1942. מייבוים ומשפחתה, שהיו "עובדים חיוניים", גורשו מהגטו לאושוויץ בטרנספורט האחרון שעזב בדצמבר 1942.[5]

בבמהלך הסלקציה היא מלווה את אמה למשאית כדי שלא תלך ברגל, והאם נשלחה מייד לתאי הגזים. מייבוים הוכנסה למחנה הנשים בבירקנאו, ואביה למחנה הגברים. במחנה עבדה כאחות באחד מ"בתי החולים", ובשלהי 1944, לאחר שמנגלה תפס אותה בניסיון לעזור לחולים במרפאה, הוא מינה אותה כעונש להיות בלוקאלטסטה של נערות הונגריות, בלוק שמונה, במחנה "צה". "[...] במשך הזמן היו גם סלקציות בין הילדים, השתדלתי, אני כבר ידעתי והייתי מנוסה, שיותר טוב לשלוח, אם זה לא לקרמטוריום, לכל מקום אחר מאשר להיות בצה לאגר, בבירקנאו בכלל. כל עבודה – קראו לזה מחנה עבודה, היה יותר טוב. עשיתי מה שיכולתי ולפעמים מה שלא יכולתי."[6]

האם היתה עזרה הדדית בתקופת השואה? סולידריות? האם היה במובן זה שוני בין נשים וגברים? האם התקיימה סולידריות במחנות, במקומות בהם משטר הטרור והמוות היו טוטאליים כל-כך, יצר ההישרדות הבלתי-נמנע עז מכל דבר אחר? האם יכולה סולידריות להתקיים בעולם של מוות? והאם אנו שבים ונדרשים לשאלה הכמעט צורבת הזאת מנקודת מבט השלכתית של מי שלא היה שם, ובדיעבד?

התשובה מורכבת. מצבי הקיצון שהביאה עמה השואה, נשאו גם מצבים ויחסי אנוש מורכבים, הישרדות ושאלות ערכיות ביחס להצלת משפחה, הצלת עצמך. ועם זאת, ניתן לקבוע בוודאות שהיתה גם עזרה הדדית, גם במחנות, גם במצבי הקיצון, והיא התקיימה בקרב נשים וגברים.

במחנות הנשים נמצא עזרה הדדית בניסיונות הישרדות, ביצירת קבוצות תמיכה, במאבקי חיים, בשמירה על ניצוץ רוח, פעמים רבות, תוך סיכון עצמי. אנו מרבים לשאול עצמנו אודות הרע, הרוע הרדיקלי המתבטא בשואה, איננו שואלים לגבי הטוּב, לגבי ההחלטה או היכולת לחרוג מגבולות עצמך, במצבי הקיצון הרדיקליים ביותר, תוך סיכון עצמי, על מנת לעזור לאחרת, מתוך ראיית האחרת, היכולת לכך. הבחירה.

ברוריה-אווה פלוסברג נולדה ביולי 1931 בעיירה צ'נגר שבהונגריה. בתם של חוה ויוסף ישעיהו ברגר. אחותה הצעירה של רבקה. בהיותה בת שנה החליטו הוריה לעלות לארץ-ישראל והמשפחה התגוררה בשכונת יהודית בתל-אביב. ב-1937 בהיותה בת שש, החליטו הוריה לנסוע לביקור בהונגריה ולעזור לסב שבריאותו נחלשה. עם הגיעם להונגריה נעצר האב בחשד לריגול והצליח להימלט חזרה לארץ-ישראל. האם ובנותיה נותרו בהונגריה. ביוני 1944 גורשו האם ואימה, ושתי בנותיה לאושוויץ. עם הגיען למחנה הפריד, על מנת להצילן, אסיר יהודי בינה ובין אחותה ובין סבתן שבידה אחזו. אווה, אחותה ואמה נכנסו למחנה כאסירות. אמן חלתה בטיפוס ומתה כחודש לאחר הגיען למחנה. אחותה נלקחה באחת הסלקציות ונרצחה ב'צעדת מוות'. לאחר חמישה חודשים בבירקנאו 'נבחרה' אווה בת השלוש-עשרה למוות בתאי-הגזים ונשלחה לבלוק 25, הבלוק בו רוכזו האסירות המיועדות על-ידי הגרמנים למוות. 

כיבו לנו את האור. ואסירות התחילו לצעוק, טאטע טאטע, מאמע, מאמע. אני לא צעקתי כלום. ראיתי חור ליד הדלת. חפרתי, הצלחתי להוציא את הראש. ברחתי. הייתי בחוץ, עירומה, בלי הבגדים. אלא הסתכלתי מה אני יכולה לעשות. [...] ראיתי מגדל שמירה ומאחורה בלוק שאליו רציתי ללכת. [...] רצתי כמו מטורפת עד הגדר, חושך. אני מגיעה, חשבתי שהדלת פתוחה, סגור. דפקתי ודפקתי. היה קר מאוד. בסוף פתחו את הדלת מבפנים. פתחה לי אישה עם מדי פסים,  התחילה לצעוק עלי, מה את עושה כאן. חשבו שזה מישהו מהירח. [...] ואז, פתאום ובתוך כל הצעקות האלה, קמה אישה אחת מתוך הבלוק והיא שואלת אותי ביידיש, 'מה קרה לך?' 'אני חושבת שיצאתי מבלוק 25', את יכולה להיות בטוחה בזה', היא אמרה לי. והיא הורידה שמלה שהיא לבשה מתחת לשמלה שלה ונתנה לי. [...] והיא אמרה שיש לה ילדים בגיל שלי. אני רעדתי כבר. ואני נישקתי אותה. היא נתנה לי חתיכת לחם לאכול. וחיבקה אותי. וככה הגעתי למאוטהאוזן.[7]

ברוריה גורשה למחנה לנצינג, מחנה ריכוז ועבודה באוסטריה עלית, אליו גורשו בין 600-700 אסירות נוספות, מרביתן יהודיות. בלנצינג התכופפה ברוריה המורעבת להרים פיסת קליפה שנראתה לה אכילה, ונענשה בשיסוי כלב השמירה בה ובהשלכה למה שכונה ה'בור'.

ואני הולכת ומרימה את זה, ובא כלב זאב ותופס לי את היד [...] היה שטף דם, אז מה יכולתי לעשות. חתכתי חתיכה מהשמלה וניסיתי לעצור עם זה את הדם. ועוד זרקו אותי לכלא, לבור, בגלל שאני הרמתי משהו בדרך. ואז הבחורה הזאת שהיא היתה בלנצינג לאגראלטסטה, אז היא הביאה לי שמיכה. ושם אני הייתי בבוץ. ירד כזה שלג כבד  שאפשר היה לשכוח אותי שם. הייתי שם איזה יומיים שלושה. היא הצילה אותי האישה הזאת. היא הצילה אותי שם והיא דיברה עם מנהל המחנה, ואמרה שאין לי כלום, ושאני לא ידעתי,. היא הצילה אותי.

בהרצאה שנשא בכנס אודות רפואה ושואה בשנת 1961, דיבר ד"ר מרק דבורז'צקי, שורד גטו וילנה, מחנות אסטוניה ו'צעדת מוות', רופא בגטו ובמחנות, היסטוריון וסופר, אודות גורם משמעותי באדפטציית האסירים לחיי המחנות:

אני רוצה להדגיש כאן, גורם שעזר לאדם להגיע לאדפטציה, להסתגלות, לחיי מחנות-הריכוז ולא להישבר, גורם אשר לא הירבו אודותיו לדבר, ואשר הוא היה מאוד חשוב למען הישארותו של האדם בחיים, זהו גורם הסולידריות, והתקשורת בין חברים-למאסר, ובין חבר לחבר בתוך מחנה-הריכוז. ערך רב היה לעזרה, שחבר לעוני היה מושיט לחבר לעוני. ערך רב היה לעצה פשוטה אבל ידידותית. [...] ערכים מוסריים היוו גורם נפשי עז נגד הדהפרסונליזציה, ואיפשרו לאנשים-בתהום לא לאבד את צלם-האדם ואת צלם-האלוהים שבאדם.[8]

לאה שנפ לא מצאה מנוח לאחר פגישתה המחודשת עם פלה מייבויים. הבלוקאלטסה של בלוק הילדות, שלא מסרה עדות, שאולי חשה שלא עזרה. היא פירסמה מודעה בעיתון וחיפשה נשים נוספות שהיו נערות בבלוק מס' שמונה בבירקנאו. לאחר שאיתרה עוד 32 נשים, אירגנה את מפגשן עם פלה מייבוים ביד ושם. אחר כך פלה והיא מסרו עדות. המראיינת מבקשת ממנה לספר על "בלוק הילדים" שבו היתה כלואה ועל פלה הבלוקאלטסטה. היא מדברת על היותה אסירה כמוהן, אסירה בעלת תפקיד, ומי שלא ניצלה את "כוחה" לרעה. היא מתארת את האחריות שהוטלה עליה, את היותה חסרת אונים מול הגרמנים ואת ניסיונותיה החוזרים, תוך סיכון חייה שלה, לעזור לנערות בבלוק. לגבי עצמה היא מספרת כיצד הצילה פלה את חייה ולו זמנית, ואת המורכבות הנוראית שהיתה כרוכה בכך.

[...] אני לא יכולתי שום דבר רק לשכב, והיה לי חום ואני לא ידעתי מה קרה איתי כבר. הלכתי לשכב על הרצפה, והיא באה וצעקה עלי והרביצה לי: "את מוכרחה! את מוכרחה לצאת! את מוכרחה ללכת!" [...] אבל היא לא רצתה, לא ידעתי. ואני ממש עמדתי, זה אני זוכרת, עמדתי כמה שעות על האפל זה היה מוות. ממש מוות בחיים. וכשזה עבר, איך שאני חוזרת בדלת היא לקחה אותי בידיים בחזרה. ממש בידיים היא לקחה אותי על המיטה שלה והתחילה לנקות את האוזניים שלי, עשתה לי תה, כדור, והיא סיפרה לי את כל הסיפור שלה, כל החיים. [...] היא מפולין והיא למדה להיות אחות. [...] והיא סיפרה לי את הסיפור שאמא שלה היתה גם איתה בלאגר, והיא היתה כבר מאושרת שלקחו את אמא. היא לא יכלה לראות את הסבל של אמא שלה כבר ארבע שנים. והיא סיפרה לי כמו בשביל חברה את כל הדברים, והיא בכתה. שמה אף אחד לא ראה אותנו. היינו בחדר שלה והיא אמרה: את מוכרחה כל יום ללכת לאפל. אתם צריכים לחיות. אתם צריכים להגיע לארץ ישראל עוד.[9]